מרגישה שאמא שלי אוהבת את אחי הגדול יותר, מה לעשות?

היי לכם,
אני ש׳. כשאני ואחי היינו ילדים קטנים (שלוש שנים הבדל) היינו החברים הכי טובים, עושים הכל ביחד, אחי היה מגן עליי ואוהב אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. כשהייתי בכיתה ד׳, הכל התחיל. אחי התחיל להתייחס אליי בצורה מזלזלת כל הזמן, מקלל אותי כגון טיפשה, מכוערת, וכו׳. בהתחלה זה לא הפריע לי, אבל אם השנים זה התחיל להתפתח עוד ועוד.
עכשיו אני בכיתה ח׳ ואחי בכיתה יא׳, בן 17. אין בנאדם שאני שונאת יותר ממנו. הוא מרביץ לי, אני מגיע הביתה מתחיל לקלל אותי, בערב שואל איך לא מתתי כבר, מטריד אותי מינית ונוגע לי בתחת, אפילו המציא לי כינוי מזעזע לגבי החזה שלי. כמובן, ההורים שלי שומעים את זה יפה מאוד, ולא עושים כלום בנידון.
דודה שלי פעם באה אלינו (היא הייתה גרה איתנו פעם, כך שהיא כמו בת משפחה רגילה אצלנו) ואני ואחי התחלנו וויכוח על דבר מסוים. בסופו של דבר יצא נזכרתי בכל הדברים הטראומטיים שחוויתי בגללו בהיותי ילדה קטנה וגם עכשיו, איבדתי שליטה, והתנפלתי עליו נותת לו בוקס. אני בנאדם מזעזע, אבל לא יכולתי להכחיש את תחושת הרצון שלי לראות אותו בכאב. רציתי שהוא ייסבול כמוני כל כך, רציתי לראות אותו מדמם, משהו שייראה סימן שכואב לו.
כמובן אחי הוא גדול מאוד ושרירי, גבוה פי שתיים מהגובה שלי, הוא העיף אותי ממנו, תפס לי בצוואר והרים אותי מעלה אל הקיר, חונק אותי, ונותן לי אגרוף לאף. הוא חנק אותי לכמה זמן, עד שלא נשמתי, הייתי בשוק שאף אחד מהמשפחה לא עזר. אחרי זה הוא הפיל אותי על הרצפה, בועט בי ואז צוחק עליי.
אמא ודודה שלי צחקו ואמרו דברים כמו ״את חושבת שאת יכולה עליו?״ אבא שלי, שהוא הבנאדם היחיד שאני אוהבת במשפחה, שתק, בגלל שאמא שלי הייתה שם ובכל פעם שהוא הולך להגנתי היא מתחילה לצאת עליו שאני זאתי שאשמה ולא אח שלי.
בקיצור, תמיד ידעתי שאמא שלי יותר אוהבת את אחי. אני זאת שמשיגה ציונים טובים, ואח שלי מבריז מבית ספר, אני זאת שמנקה את הבית ושוטפת כלים כל הזמן ומכינה אוכל, ואח שלי יושב כמו מלך על המיטה רגל על רגל. נמאס לי מהיחס המזלזל הזה. כל פעם שהוא מקלל אותי ואני מחזירה לו קללה, היא תוקפת אותי ברמות לא אמיתיות! נמאס לי, אני שונאת אותה ואת אח שלי. בכיתה ז׳ הייתי הרבה יותר חלשה, נכנסתי לדיכאון עמוק וחשבתי כל כך הרבה פעמים על התאבדויות. חתכתי כל כך הרבה, רציתי איכשהו להפסיק את הכאב. עכשיו זה כבר שגרה, כך שאין לי איך להתרגש.
אבל אבל לא כיף לי כבר לחיות. בבית ספר כולם צבועים ושופטים ואין על מי לסמוך, אני חוזרת הביתה ורק מתפללת שאח שלי לא נמצא. נמאס לי לחיות ככה, אני שונאת את הבהמה הזאת.
ואמא שלי.. מה זה אמא בכלל? בחיים לא הרגשתי אהבה של אמא. אני לא מדמיינת את עצמי לא אוהבת את הבת היחידה שלי, איך זה אפשרי בכלל? וגם אם היא לא אוהבת אותי, שתעמיד פנים! נמאס לי כבר מכל המצב הזה, אני מרגישה שאני רוצה להתאבד שוב. אין לי אף אחד, וזה קשה לעבור הכל לבד, למה אני לא יכולה להנות מהילדות שנשארה לי, במקום לחשוב על מה הייתי עושה אם הייתי מתה?

(מצטערת על החפירה, מקווה שהגעתם עד לפה.)