כשהייתי בת 17 הכרתי את הבחור הכי נפלא בעולם. מהחבר'ה הטובים שמוציאים אחלה ציונים בלי להשקיע, שטובים בכל סוגי הספורט,
שנראים כמו כוכבי קולנוע, מהמוצלחים של המוצלחים. כל יב' קראו לנו דבק, הוא היה הראשון שלי בהכל. המבט המשמעותי בעיניים, הנשיקה הראשונה, היד ברחוב,
הטיול לאילת... באמת שחשבתי שנהיה ביחד לנצח. שום דבר לא מכין אותנו לזה שאין נצח פתאום.
כל יום זיכרון זה עולה מחדש- איפה המקום שלנו, החברות? מי אמור לטפל בי ולהחזיר לי את הצמיד שהכנתי לו מחוטים ירוקים ולבנים (כי מכבי חיפה אלופה...), מי אמור לשמר את הזכרון של החיים שלא יהיו לי? כאילו המשכתי הלאה ונשארתי שם. איתו.
היום יש לי ילד, והוא סיכול אותיות של השם שלו. בעלי אפילו יודע. ואני אוהבת אותו מאוד את בעלי. אבל אני עדיין הילדה הזו ביב' שמחכה לחבר שלה שיחזור הביתה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025