אני ברגרסיה בתקופה חשובה בחיי (בגרויות, צבא, חברים) ומאבדת הכל. איך לחזור לעצמי?

שלום לעונים!
אשמח לקבל חוות דעת אובייקטיבית מאנשים זרים שישמעו את הסיפור בצורה חלקה יותר, נטולת דעות קדומות.
*מצטערת שיצא לי ארוך כל כך*
הכל היה מושלם עד לפני 3 חודשים. לא יהיה קלישאתי לומר 'קשתות בענן ופרפרים'. הייתי בחורה שופעת ביטחון עצמי, מצחיקה, בעלת אינטלקט ויפה, עם כושר ביטוי גבוה (בעיקר בדיבור) וחברים מפה ועד הודעה חדשה.
<את כל זה אני אומרת בדיעבד, בזמנו ממש לא הייתי מודעת לתכונות האלה>
נדמה שהכל הלך לי בקלילות, בלי להתאמץ בכלל. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בשעות הקטנות, חיה ונושמת חיי חברה ובילויים ונהנית מזה. מצאתי נושאי שיחה עם כל אחד והיה לי חיבור בלתי מנוצח עם החברות הכי טובות.
עברתי בהצלחה מספר מיונים בצבא עד שהתקבלתי לחיל שרציתי (היה נותר לי רק להצליח בראיון פשוט ולקבל תפקיד).
לימודים לא היו חלק מדאגותיי (כיתה י"ב), הייתי לומדת מעט ומוציאה ציונים מעולים - בעיקר בזכות יכולת התנסחות (או: חרטוט) מרשימה.
ויום אחד, out of the blue, החלה החשיבת-יתר ('מה אם אני לא מספיק טובה?', 'למה אמרתי את הדבר ההוא בסיטואציה ההיא?'). העלתי זכרונות מאובקים מעליית הגג על המתבגרת המביכה שהייתי בחטיבה ובתחילת התיכון והנצחתי שטויות שעשיתי לפני שנים. במקום להילחם ביצר ההרסני הזה, חיבקתי אותו. התבודדתי והתנכרתי לאוהבים אותי. סיננתי את החברים המודאגים בכל פלטפורמה אפשרית (פחדתי שלא יאהבו אותי כשאני לא ליטל מיס סאנשיין, או שישנו את היחס שלהם אליי אם אבחר לשתף) עשיתי עשרות לילות לבנים בהם גללתי פידים אינסופיים במדיה חברתית וקינאתי בכולם, פיתחתי חרדות וחוסר ביטחון. נכנס לי ג'וק לראש שהפכתי להיות מכוערת והסתכלתי באובססיביות בתמונות מתקופת "השיא". השוויתי נון סטופ בין מי שהייתי פעם למי שאני היום. הפיתרון הנוח ביותר היה לברוח מהמציאות על ידי שינת יתר בימים. גיליתי שהפכתי לאיטית ולוקח לי פי שלוש זמן לנסח הודעות רגילות (אולי עודף השינה פגם לי במהירות החשיבה?). הפסקתי להגיע לבית הספר. הזנחתי את עצמי; לא אכלתי, לא שתיתי, לא התקלחתי. בגלל שלא נפגשתי עם אנשים התקשיתי לנהל שיחה דו כיוונית עניינית במציאות. התחלתי לדבר בצורה לא לוגית והרגשתי מגוחכת. חירבתי ראיון מיוחל בצבא (התבלבלתי, נכנסתי ללחץ ולכן התנצלתי ויצאתי באמצע). הגשתי מבחנים ריקים כי לא הצלחתי להתנסח ובעקבות זאת התדרדרתי בלימודים.
פרקתי את כל זה ל2-3 חברים קרובים ולהורים, אבל יש גבול לכמה שהם יכולים לעזור. בשלב מסוים אני צריכה להרים את הכפפה.
כרגע אני לא מצליחה ללמוד לבגרות שיש לי השבוע בגלל חוסר שקט נפשי.
אשמח לכל עצה שיש לכם בנושא. אני חסרת אונים ועומדת לאבד כל דבר טוב שיש לי ):