ההורים מאשימים אותי בכל הבעיות שלהם ונמאס לי כבר

שלום אנשים וירטואלים שאני לא מכירה אבל מרגישה בנוח לשתף אותם בדברים אישיים.
זאת מן הודעת פריקה, אבל אני אשמח לעצות אם יש לכם.

נמאס לי כבר מהמשפחה שלי. אני מרגישה נורא. אמא שלי האדם הכי לא צפוי שקיים. יש לה התקפי קריזות שבהם היא מקללת אותי קללות נוראיות, מאחלת לי מוות, אומרת שאני לא שווה כלום, ומאיימת איומים אלימים ולא נחמדים...
ה"התקפים" האלה קורים בשרירותיות, בדרך כלל מטריגרים קטנים ושוליים כמו נגיד צלחת לא במקום וכאלה.
רגע אחד היא מקללת, צורחת מאיימת ואומרת שהיא שונאת אותי והלוואי שאני אמות, ורגע אחרי זה היא נחמדה נורא וקונה לי בגדים.
בשנה האחרונה התחלתי להיות מודעת יותר למה שקורה ופשוט נמאס לי להיות קורבן שמלקק לה את התחת ואוהב אותה לא משנה מה. פיתחתי עליה כעס שמעולם לא היה לי קודם כלפיה. הוא התפתח כשהיא לא הפסיקה לרדת עלי על נטייתי המינית. בכלל לא רציתי לספר לה, אבל היא סחטה את זה ממני ולא הייתה לי ברירה.
אז קצת התרחקתי ממנה.
אני כבר לא מספרת לה דברים, מחבקת ומנשקת אותה, או יוצרת יותר מדי אינטראקציה. אני לא מתנהגת אליה לא יפה או משהו, פשוט מתרחקת קצת.
היא בינתיים לקחה את ההתרחקות הזאת, ומשתמשת בה כסיבה ללמה יש לה את ה"התקפים" האלה.
גם אבא שלי מצדד בה.
הם נוזפים בי על כל דבר. לפני זמן לא רב היא הכריזה שהיא עוזבת את הבית כי היא לא רוצה לראות את הפרצוף שלי ושל אחותי יותר, ואבא שלי אמר שהכל בגללי כי אני לא "מראה לה מספיק אהבה". אחרי שבוע היא חזרה. מסתבר בכלל שזה היה ריב שלהם בלי קשר אלי, אבל איזה נוח זה להאשים אותי, הא?
לפני כמה ימים הייתה שיחת נזיפה (שוב) והפעם נאמר קונקרטית ובמפורש שאם אני לא אהיה נחמדה אליה (נחמדה אומר לספר לה הכל, לחבק אותה, לנשק אותה ולהצהיר אליה את אהבתי) אני פשוט אעוף מהבית. כי כל מה שקורה בבית באשמתי.
הם אמרו שאני מי שאני רק בזכותם ושבלעדיהם אני כלום, אפס מאופס.
לאחותי היא אמרה שאם עוד פעם אחת היא מרטיבה במיטה, היא מפוצצת אותה במכות וזורקת אותה לרחוב. זה היה מפחיד, פתאום אני באמת מפחדת.
אני נחמדה אליה בכוח, בזיוף. אני מרגישה כאילו יש לי מגנט הפוך בבטן שפשוט דוחה אותי ממנה כשאני מתקרבת. יש שיגידו כעס. יש שיגידו פחד.
אני רוצה כבר לבכות. הנטל הזה של הצרות של כולם קשה לי.
אני לא מצליחה לבכות. הדמעות כבר סיימו להציף את הלב ועולות לעיניים, הן עומדות שם ומפחדות לצאת.
כולם אומרים לי "את חזקה, את מתמודדת יפה" "אני בטוח\ה שתעמדי בזה"
אבל אני לא מרגישה חזקה. אני גבעול רפוי ביער עצים סבוך.
אני מרגישה חלשה בטירוף. כולם סביבי יודעים לסנן דברים כאלה, אני לא מצליחה וכל משב רוח קל מפיל אותי. איזה חזקה ואיזה נעליים.
וגם אם אני חזקה, נגמר לי כבר הדלק. התעייפתי.
אני לא מתרכזת טוב בלימודים, אני כבר מעיקה על חברים שלי עם כל הדבר הזה ואני מפחדת לאבד אותם, אני מפחדת שהם יתרחקו ויעלמו.
לפני כמה חודשים היא הייתה בשיחה עם המחנכת שלי והיועצת, ואפילו התחילה טיפול\ ייעוץ חיצוני. אבל השיחה איתן לא עזרה והיא הפסיקה את הטיפול כי היא לא רוצה לשלם כסף על משהו שבאשמתי.

נמאס לי. אני מבולבלת. אני מרגישה כמו עץ שכרתו ועכשיו רק מחכים שהוא יפול.
פוש אחרון והוא מתמוטט על הריצפה.