כיצד אוכל להסתדר יותר עם אחותי?

היי, יש לי אחות בת 10. מאז ומתמיד לא הסתדרנו, הגענו לרמות של אלימות מילולית ובעיקר פיזית, זה היה נוראי. בשנתיים האחרונות התחלתי להתייחס אלייה יותר יפה, לנסות להתחבר אלייה. כיון שלמרות הכל היא אחותי ואני כן אוהבת אותה.

אני יודעת שהיא אוהבת אותי, אבל לפעמים היא זקוקה לתשומת לב ומנסה להשיג אותן בדרכים שגויות. כשהייתי בת 13 כתבה לי ברכה (לא יפה במיוחד, אך כתבה והשתדלה). בה רשמה שאוהבת אותי ובנוסף, בתחילת חופש פסח יצאתי לטיול של כשלושה ימים. כשחזרתי גליתי שהכינה לי לב מנייר כסף וכיום הוא תלוי בחדרי.

אך מצד שני, היא מתנהגת מגעיל. היא צועקת, מרביצה, בועטת ומה לא? היא מתעצבנת מכל דבר קטן, תמיד מחפשת על מה לריב. היום היא חזרה בצהריים מחברה שישנה אצלה וישר התנפלה עליי. אני בסך הכל נסיתי ללמוד למבחן והיא התחילה להרביץ, לבעוט, לצעוק לי באוזן, לגעת בי ובחפצים האישיים שלי, לשגע אותי ואמרתי לה שתעזוב אותי. ביקשתי יפה והזהרתי אותה, אמרתי לה בנחת וברוגע שאני מנסה ללמוד והיא לא עוזרת לי ואני מבקשת שתצא.

לאחר כשעתיים וחצי התעצבנתי, כולי הייתי כחולה מהמכות והבעיטות שלה. כוונתי לא הייתה לפגוע בה, אלא להעיף אותה מחדרי. דחפתי אותה, נעלתי את הדלת וחזרתי ללמוד. אך כנראה ששחררתי קצת יותר מדי לחץ וכוח משהתכוונתי... אחותי עפה על הקיר, התנגשה בו עם כל גופה אך בחוזקה עם היד, נפלה וידה נצבעה בכחול וכמעט נשברה.

אני חזקה, ואני לא רוצה לפגוע בה ומשתדלת שלהחזיק את הכעס בפנים. אך לאחר שעתיים וחצי שביקשתי יפה שתצא מהחדר לא יכולתי יותר. באמת שאני מצטערת ולא התכוונתי לפגוע בה, אמרתי לה שאני מצטערת והיא לא עזבה. לאחר שנפגעה מהדחיפה החזקה שלי הלכה להורים לבכות ואני נענשתי. התכוונו לקחת לי את הפלאפון אך לא הסכמתי, רשמתי להם |מגילה" בוואצטס אפ. התכתבנו הוריי ואני כשהם בחדרם ואני בחדרי כמה מטרים מהם. סיימתי את השיחה ב- "אני לא מבינה מה יעזור לכם להחרים לי את הפלאפון. טוב לכם לדעת שהבת הבכורה שלכם שמנסה לעזור, לשמור על אחייה הקטנים ולמנוע כמה שיותר אלימות בבית סובלת? לעורר אצלה את הרצון לפגוע בעצמה?" ואז ביקשו שאבו לדבר איתם פנים מול פנים ובאתי.

אני פגעתי בעצמי בעבר והם יודעים זאת, כל היד שלי מלאה בצלקות מהסכין. אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי, אך אני באמת רוצה לעשות זאת. אני לא רוצה לחיות, אני אוהבת את עצמי אך עם זאת שונאת את חיי. אני שונאת את העובדה שאין לי קשרים טובים במשפחה, שאין לי חברות אמיתיות, שכל מי שחשבתי שבאמת אוהב ואכפת לו ממני סתם שיחק ובגד בי, שאין אף אחד לצידי... שאני לבד.

למרות שאחותי מעצבנת אותי כלכך אני כלכך רוצה לעזור לה, אני לא רוצה לפגוע בה ולא לראות דמעות בעינייה, בעיקר אם זה בגללי.

הרבה פעמים קורה שהיא נפגשת עם ילדים מכיתתה וכאשר חוזרת נכנסת לחדרה ונמצאת שם לבד (שמתי לב לזה רק בזמן האחרון). לפני שבוע בערך יצאה לשחק עם כמה ילדים מכיתתה והם שיחקו מתחת לביתנו. עשו הרבה מאוד רעש ופשוט התפוצצתי, רציתי לצעוק להם שיהיו קצת בשקט. הוצאתי את ראשי מהחלון בכדי לעשות זאת אך רגע לפני שפתחתי את פי ראיתי שם את אחותי. היא הייתה לבד בעוד שכל שאר הילדים דיברו וצחקו. היא פשוט עמדה בצד בשקט. לאחר כשעה וחצי נכנסה הביתה בחזרה ובלי להוציא מילה השתתקה בחדרה. נכנסתי לחדרה לאחר כמה דקות ושאלתי מי היה שם, אמרה בדיוק את מי שהיה. שאלתי מה עשו וענתה בכנות, שאלתי איך היה ואמרה שבסדר...

קרה לא פעם ולא פעמיים שאמרה שכמה בנות מכיתתה פגעו בה בדרך כלשהי, ולפני כשנתיים בערך גם החרימו אותה וידעתי על זה.

אני לא מוכנה לזה יותר. עד כמה שהיא מעצבנת אותי, עד כמה שישנה אלימות בנינו, לא משנה לי אם פיזית או מילולית, אכפת לי ממנה. אני באמת רוצה להסתדר אך לא נראה שהיא רוצה זאת.

אני לא רוצה לפגוע בה יותר, אני פשוט לא רוצה לעשות זאת. אך בכל זאת, אני כלכך שונאת את חיי. יום יבוא ואני אעזוב את הבית הזה, ואז אני אפגע אחד אחד בכל מי שהיעז לפגוע בי!