שלום לכולם
אני בן 28, עוד כמה חודשים כבר 29 ולפני כחודשיים וחצי סיימתי תואר ראשון מדעי ודי מבוקש שסולל את הדרך לעולם ההייטק. אין לי בעיה של מראה ואני אפילו נראה די טוב, אני בא ממשפחה טובה ואני גר במרכז בעיר מרכזית ותוססת.
למרות שיש לי די הרבה חברים ואין לי תלונות לגבי חיי החברה שלי, אני בנאדם מאוד ביישן עם ערך עצמי וביטחון עצמי שהם לא מהגבוהים שתראו. אני נפגש עם פסיכולוגית ואפילו אובחנתי כסובל מחרדה חברתית, אומנם לא קיצונית אבל בהחלט קיימת, תאמינו לי.
עכשיו כשאני כבר קרוב לגיל 29, עוד מעט כבר 30 (!!!), זה הזמן שבו אני מתחיל להרגיש את הלחץ הנפשי הכבד.
נתחיל מזה שבסמסטר האחרון הפסקתי לעבוד בגלל לחץ אינטנסיבי גדול בלימודים (אחרי שבמשך 4 שנות לימודים עבדתי, זה היה הסמסטר היחיד שבו לא יכולתי לעבוד), ועכשיו אני כבר קרוב לחצי שנה לא עובד. מאז שסיימתי את התואר לפני חודשיים וחצי אני לא מפסיק לחפש עבודה בתחום שלי, אבל בגלל שאני לא רוצה להתפשר על משרה עם משכורת מאוד נמוכה או משרה שלא תיתן לי הרבה בעתיד, קשה לי למצוא. המחסור הזה בשגרה ובהכנסה גבוהה בגיל שבו כבר כמעט כל החברים שלי נשואים ועם עבודה מסודרת לא נותן לי מנוחה.
חוץ מזה, בגלל שאני גם ככה מאוד ביישן, עכשיו הערך העצמי שלי אפילו נמוך יותר מבדרך כלל ואני גם לא מנסה אפילו לחזור לצאת לדייטים, אני פשוט מרגיש אפס כרגע. אבל אז אני נזכר שאני כבר בן 29 ושאני לא נהיה צעיר, ועדיין אין לי עבודה מסודרת ואין לי אפילו משהו שקרוב לחברה. אני כל הזמן מפחד שככה אני אשאר כל החיים, לוזר שבסוף ימצא עבודה שהוא לא אוהב עם שכר בינוני במקרה הטוב, רווק עלוב שיגור באיזו דירה עלובה ומטונפת.
המצב הזה משפיע עליי בכל התחומים. אני לא מצליח לחייך ולשמוח, אין לי אפילו לרגע שקט נפשי, אני כל הזמן מבולבל, אני לא מצליח אפילו לישון! ואז אני נהיה עייף ועצבני.
אני כבר שוקל לקחת משרה שאני בכלל לא בטוח לגביה רק בשביל לא להשאר מובטל.
תודה למי שקרא. אשמח לתגובות
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות