שונא את החברים שלי, אך לא יכול להפסיק להיות חבר שלהם

שלום לכולם
ממש כמו המשפט אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם, בהיבט הפחות טוב.
העניין הוא כזה. החברים שלי לא משהו.
הם ילדים נהדרים וטובים, מבית טוב, ותלמידים טובים וחביבים על כולם. אבל בתור חברים הם לא משהו. אבל הם החברים היחידים שיש לי. מה לעשות?
זה לא שאני מבודד חברתית. כל השכבה מכירה אותי ויש לי דיבור עם כולם. אבל אם יש יציאה בערב זה עם ה5 חברים הרגילים שלי.
הם אנשים אינטרסנטים ומגעילים. כלפי חוץ הם משדרים חום וחביבות, אבל אני, שאני יודע לקרוא אנשים, כבר קראתי אותם.
הם לא החברים שהייתי מאחל לעצמי.
האינטרס האישי שלהם גובר בכמה מידות על האינטרס החברי, אבל באופן מוגזם.
חבר מבחינתי זה אחד שמקדם אותך, לא אחד שדורך עליל בשביל להתקדם. שהצלחה שלך זה הצלחה שלו. שאין ביניכם אגו ושטויות כאלה. חבר זה אחד שירצה להיות חלק בחיים שלך וירצה שתשתף אותו וירגיש שזו זכות. חבר זה אחד שאם יש מכות יבוא ויגן עליך, ואפילו יחטיף ויחטוף במקומך, ולא אחד שמתחבא מתחת לשולחן ומחכה לסוף בשביל לשמור על עצמו.
עם החברים הטובים שיש לי עכשיו זה בדיוק הפוך. הם לא יקדמו חבר (לקדם, נגיד מבחינה לימודית, מבחינת בנות.....) אם זה לא מקדם גם אותם ומשרת את האינטרסים שלהם, וינסו לשמור על יתרונם היחסי (כן, הם מנסים לשמור על היתרון שלהם על החברים הכי טובים שלהם, אבסורד נכון?). הם לא בדיוק מתעניינים בי/ אחד בשני, לא משתפים יותר מידי, בקיצור שומרים את הקלפים קרוב לחזה, כמה שפחות משתפים, פחות חושפים, אתה ופחות יודע עליהם וכך הם שומרים על היתרון היחסי שלהם. ולעזור במכות? הצחקתם אותם! הם יברחו מכל המדרגות אם רק ירגישו צל איום על שמם הטוב, גם אם זה אומר להפקיר חבר (עוד לא היה מקרה כזה, אבל מניסיון אני אומר שאין סיכוי שיעמדו לצדי באירוע כזה).
נפגעתי בדיוק מכל אחד מהחברים שלי. ריכלו עליי בשביל להתקדם, זלזלו באינטרסים שלי בשביל עצמם, התרחקו ממני......ממש מכל אחד ואחד קיבלתי את העורף.
עכשיו הגענו למצב של סטטוס קוו, מצב מאוזן, שעל פני השטח אנחנו חבורה מגובשת וחברים לנצח.
לפני שאני ממשיך ארצה לחדד כמה דברים: מה שכתבתי למעלה כנראה נראה לכם כאילו הם השטן בהתגלמותו, אבל אל תאבדו פרופורציות. הם ילדים מקסימים, יש לנו כלכך הרבה במשותף, ואנחנו צוחקים המוןןןןןן ועל כל דבר, בסך הכל כיף לנו ביחד. זה פשוט נראה שהם שם רק לזמנים הטובים, מתי שכיף, וברגע שיתחיל להחשיך - כל אחד ייקח את הרגליים ויתחפף. ובואו נגיד גם אם תפסתי את אחד החברים פעם אחת מרכל עליי - זה מספיק בשבילי וזה צרוב אצלי במוח ומי יודע עוד כמה פעמים הוא ריכל עליי שלא תפסתי אותו. הם לא חברים לעזור בשעת צרה, הם חברים של שטחיות, של כאן ועכשיו צוחקים ונהנים, ומבחינתי אלו לא חברי אמת.

בחזרה לשאלה, יש את המשפט הזה: שתצחק כל החברים יצחקו איתך, אך שתבכה? החברים שיבכו איתך ניתן יהיה לספור על יד אחת בלבד.
אני כבר יודע לזהות מיהו חבר ומיהו נוכל. עברתי כמה מסגרות בחיים שלי (הייתי בפנימיה בצפון כמה שנים), והייתי מוקף באנשים שהיו הולכים בשבילי עד קצה העולם, ואני בשבילם.
אני יכול להעיד על עצמי שאני סופר חבר אמת. עם האנשים הנכונים אנחנו ממש כמו אחים ואעשה הכל על מנת לקדם ולעזור ולתמוך בחבר אמת שלי.
אבל עם חבריי העכשוויים זה לא מרגיש ככה.
אני כבר הופך להיות כמוהם, לא מתעניין בהם ולא משתף כי לא אכפת לי מהם כלכך כי אני יודע שזה בדיוק היחס שאני מקבל.
יש לי אמא חד הורית, והיא לא יודעת שזה מה שאני מרגיש כלפי חבריי. מבחינתה הם הכי מקסימים בעולם. איני מרגיש שאני יכול לשתף אותה ברחשי ליבי.
הייתי מתחפף מהם מזמן, באמת, הבעיה היא שהם החברים הטובים שלי. אלה שאני יוצא כל יומיים איתם, ומבלה איתם את רוב שעות היום.
זה מאוד קשה לי ככה, להסתובב איתם ובתוך תוכי לחשוב עליהם דברים כאלה, נכונים ככל שיהיו, ואיני יודע כמה אוכל להחזיק אותם בתוכי.

האם מישהו היה בסיטואציה כזו?
מישהו יכול לייעץ לי לאן לפנות מכאן, ואיך להמשיך?