מפחד מהעתיד, לא מוכן להתמודד עם העולם ולא יודע מה לעשות

אז ככה, קוראים לי אריק ואני בן 19.
הבעיה שלי מתחילה ונגמרת בזה שאני לא יודע מה אני אעשה עם עצמי בחיים.
אני אגיד כאן בהכי תכלס, אני לא מצליח לראות את עצמי הולך לאוניברסיטה, טוחן את החיים שלי שם ארבע שנים, רק כדי ללכת ולחפש מעסיק שימצוץ לי את הנשמה 40+ שנה בשביל לסגור שבוע.
אני מרגיש טיפש שאני חושב ככה, הרי אין לי איזשהם יכולות מיוחדות שיעזרו לי 'לא' להיות שכיר.
אני באמת לא חכם בכלל, או אם אז בטח ובטח שאני לא חכם באופן בלתי קונבנציונלי. הקלאסה החברתית אומרת לך לאוניברסיטה, תלמד, תהיה מהנדס/רופא/עורך דין והכל יהיה טוב...
אבל זה לא בשבילי, אני הגעתי לאיזשהי הבנה יסודית שמצערת אותי ממש - זמן וכסף הם צדדים של אותו מטבע, כמו שהבוס שלי משלם בכסף בשביל הזמן שלי ככה אני משלם עם הזמן שלי בשביל הכסף שלו. למה לעבוד ראשון עד חמישי רק כדי להיות 'חופשי' בשישי שבת? זה לא בשבילי, מערכת לימודים סטנדרטית היא לא בשבילי, לשבת בכיתה וללמוד זה פשוט לא אני, ואני שונא את זה, אני כל כך שונא את זה שאני לא מסוגל, לא מצליח, ללכת ולהשכיל ולהרוויח משכורת כזאת וכזאת שתתחזק את החיים שלי.
הצרה היא, והצער מהתובנה שלי הוא, שאני לא רואה את עצמי כאדם שכשיר לכל סטנדרט של עצמאות כלכלית - אין לי יכולת בלתי רגילה בשום מובן, אני די מופנם, ככה שגם 'קשרים ועזרה' הם מחוץ להישג היד שלי, יש לי שתי ידיים שמאליות, ויותר מדי שכל גם מעולם לא קיבלתי. בחור בינוני כמו כל אחד יותר, אבל בכל זאת בחור בינוני שרוצה מעצמו יותר מאנשים הרבה פחות בינוניים ממנו. נאיבי? בהחלט.
עניין נוסף זה שאני די חסר ביטחון, אני לא יוזם דברים מעצמי ואני נותן לאנשים סביבי להגדיר מה נכון לי. כלומר אם מישהו אומר משהו נוסח 'איזה מטומטם' או 'אתה פראייר' זה פוגע בי, אני אדם פתוח לדעות של אחרים ומנסה להשכיל מהן ובאיזשהו שלב אני מאבד ביטחון בדעה הראשונית שלי בגלל כל הפתיחות הזאת ואני לא מצליח להגיע לאף מסקנה שתוביל אותי למה שהייתי רוצה להגיע אליו.
אני לא מבין בכלכלה ולא בביטוחים ולא בתיקי השקעות ולא בשום דבר שאנשים מבוגרים ועצמאיים (כמו שהייתי רוצה להיות, בחלום אולי...) מנצלים לטובתם בדרכים כאלו ואחרות.
כרגע אני לא בצבא, יש לי פטור מסיבות רפואיות, כרגע פרופיל 24 אבל עוד כמה חודשים מיועדת לי שיחה שאחריה כנראה יהיה לי פרופיל 21 של ממש. ואז מה? זהו, להתחיל את החיים, אבל אני לא יודע כלום ולא מסוגל לעשות כלום. לנוע כצאן לעדר לאוניברסיטה, לעתיד מובטח? זה לא אני, אני לא יכול, מעבר לשאר הסיבות אני פשוט לא מצליח לדמיין את עצמי עושה 40 שנה את אותו מקצוע שמרחתי עליו את החיים באוניברסיטה.
וזה מפחיד אותי.
זה ממש ממש מפחיד אותי.
ההורים עושים לי רגשי אשם בעניין הזה, עם כל המאמצים הנפשיים והכסף שהם השקיעו בי ואני ככה, ואני לא יודע מה לעשות, אני פשוט הולך לישון בלילה, שוקע במחשבות של עצמי, ומתחיל לבכות, ממש ככה. אני כותב את הפוסט הזה ועולות לי דמעות בעיניים.
עם הקו מחשבה שלי, עם הסטנדרט הזה, כל מה שהחברה מכתיבה לי זה להיות פקיד שמרוויח מעל המינימום, או אדם שעובד כל יום וכל היום רק כדי לחזור הביתה לדירה במחיר מופקע שרימו אותו עליה, ולשלם מליון חשבונות שהוא לא באמת צריך, רק כדי להעביר שם את הלילה, ולקום, ואז לחזור לעבודה ביום למחרת.
המון אנשים צוחקים על צורת החשיבה הזאת, אומרים שאין לי עתיד מובטח כי אני כלום, ואני לא ביל גייטס או סטיב ג'ובס, ואני באמת לא ואני לא אעמיד פנים שאני כן באף מקרה.
אבל למה זה מגיע לי? באמת למה? להתעסק עם עולם שלם שאני לא מבין בו כלום, עולם שלם שכולם ירמו אותי מתוקף זה שאני נאיבי, ושאת כלל חיי אעביר כפועל או פקיד אלמלא אבחר באופציה 'הקלה והבטוחה' של ללכת ללמוד תואר, להשיג מקצוע, לחפש עבודה, ולקוות שהמעסיק שלי לא ידפוק אותי יותר מן הראוי.

השורה התחתונה היא כזאת, חסרות לי התכונות הדרושות (ואת זה אני אומר מתוך רצון להיות רציונלי) למה שאני רוצה לעשות עם עצמי בעתיד, אבל אני עדיין רוצה ללכת על זה ולהסתכן יותר מהרגיל (שוב פעם, במרכאות) כי זה עדיף לי על האלטרנטיבה.

סה"כ יש לי את ההורים שלי ליפול עליהם, ועוד שנים לבסס את עצמי למטרות שיפור עצמי, אבל הפחד הוא שזה לא יקרה, שעם כל ההשקעה שלי אדם אחר, יותר כשיר, יותר טוב, פשוט יעבור מעלי וידרוס אותי ואני אדפק מכל הכיוונים.
חוץ מזה אבל, כמה אפשר ליפול על ההורים? ההורים רוצים שאיך שאני מבריא ויוצא מצה"ל (מה, ששוב, כנראה יקרה) שאני אלך לעבוד ולחסוך כסף כדי לבסס את עצמי, הם אפילו מוכנים לממן לי את הלימודים מעצמם, העיקר שאני אלך ללמוד.

באמת, מה אני עושה עם עצמי? אני שונא את הסטטוס קוו הזה שאני בו, החיים שלי מתחילים ממש ממש *עכשיו* ואני לא יודע מה אני עושה. אני מפחד להיכשל, להתחרט, ואז בכל זאת לזחול לאוניברסיטה, אבל בלי תמיכה של ההורים הפעם, בגיל 25 ולהיות בעמדת מפתח מחורבנת ולהידפק מכל הכיוונים בידי כל גורם נצלן במדינה הזאת.

מה עכשיו? מישהו יכול לייעץ לי? להציע את דעתו? כעיקרון כתבתי כאן בעיקר בשביל לפרוק אבל מתוקף זה שבחרתי דווקא כאן לעשות את זה אני חושב שפידבק זה כן מה שאני צריך עכשיו.