זוגיות עם אישה קשה... איך להמשיך מכאן?

מה קורה?

טוב מראש אני אספר שזה קצת חפירה אז תודה לקוראים ולמגיבים ,
אני בן 28 אישתי בת 30 יחד 10 שנים מתוכם 5 נשואים,וילדה מדהימה משותפת,הכרנו בגיל צעיר אפשר להבין את זה.
הגענו לדרך ללא מוצא שאולי היתה ברורה מראש אבל כן אני אידיוט תמיד הייתה לי תקווה כלשהי שזה יצליח,סך הכל חלום לעשות תיקון של מישהו שגדל בבית מחורבן,שהכרנו חשבתי שבאמת אני אצליח,ומפה הכל מתחיל,מחסור אדיר ביחסי מין בתדירות של פעם ב3 חודשים עד רמה שהופך להיות סמרטוט ומבקש ומקבל סוג של "כיבוי שריפה" עד לפעם הבאה,ככה שנים חולפות לאט לאט,בין היתר התברכתי באופי חרא שאוהב לתת,מה הכוונה?כל דבר שידחוף אותה להצלחה או לחיוך אז אני אשמח לעשות אותו כמו בגדים ביזבוזים רכב וכל מיני דברים של היום היום,היא אחרי לימודי הנדסאי שעבדתי קשה כדי להחזיק את הבית בזמן שעשתה אותם,ואני באותה המשבצת של עובד שחור עובד עם הידיים המון שעות ובטח קשה מאוד!
בקיצור,עברו השנים נולדה הילדה כתקווה שזו משפחה וזה בטוח יחזיק האמנתי שהיא תתאמץ יותר בזוגיות ותבין יותר את הסיטואציה ששווה להילחם ,ניסיתי להוציא ממנה התחייבות ליחסי מין מינימלים של פעם בשבוע,או לתקן דברים שכביכול מפריעים לה בי,אבל תמיד כאילו היו צצות המון בעיות שמורידות לה את החשק המיני ,אני מבחינתי מנסה לשנות הכל ,דוגמאות כמו :תהיה יותר גברי פחות רגיש,תעבוד יותר,תתלבש יותר יפה,אל תדבר על יחסי מין זה יבוא לבד וכו' וכו',מילאתי את כל "הבקשות",אבל לא,הכל מתנהל נורא שיטחי דיבורים על כלכלת הבית או על מי עם הילדה וכאלה..שום דבר מעבר,לא מנשקת לא מחבקת לא זורקת מילה טובה,כמובן שהביטחון שלי קרס למינוס!
קשה לעשות כסף לפנק איתו אחרים ואתה כביכול שקוף,זה שלא צריך כלום או לא מגיע לו כלום,זה אופי שנהנה לתת לאחרים אבל מרגיש כבר מנוצל,אני לא מסוגל לבגוד,ולא רוצה לעשות ביד ולהרגיש מגעיל אחר כך,הקטע עם הילדה מרסק אותי אני ממש ממש אוהב אותה והמחשבה שהמדינה הזו מזיינת (סלחו לי) את הגברים שהופכים אותם לכספומט עם הסדר ראייה עלוב של פעם בשבוע אז בכלל מרגיש עלוב,כרגע היא מתכננת ללמוד עוד תואר(הראשון מבחינתה לא הספיק)מיותר להגיד שלא למדתי כמובן היא תמיד לפני הכל,ניסיתי להוציא אותה מהרעיון אבל ניתקלתי בעימות,האמת אין לי כוח לזה...
אין בתמונה הזו משפחה מהצד שלי בטח לא חברים וכאלה הכל אינטרסים זה מובן.

הלילות והמחשבות הבדידות הביאו לי מחשבה לצאת לדרך חדשה לטובתי לעצמי,כל זוג שאני רואה מתחבקים/מתנשקים/נותנים ידיים,גורמים לי לדקירה כואבת של "למה לי לא מגיע"?! לא עשיתי רע !
המחשבה לצאת מהבית שהביטחון שלך בתחת מעלה המון חששות...
איך להסתדר כלכלית,או איך אשרוד בלי לראות את הפנים של הילדה שלי כל יום..
ושאלת השאלות,מי תיקח אותי?אולי אני באמת לא כזה מציאה אם האישה שנמצאת איתי בבית ומקבלת אותי בכל הצורות בכל הסיטואציות מוצאת בזה משהו שאין בו טעם ועניין ,מפחד שיקרה עם אחרות,או בכלל הסטטוס הזה "גרוש" עד כמה זה מפחיד?האם זה מרתיע נשים ?הרגשתי כלכך הרבה שנים לבד שאין לי את המקום לדבר,שדיברתי ושפכתי את הלב זה היה "לא גברי" מבחינתה אז מאז פשוט אוגר מבפנים,שם את המסכה בבוקר של "אני חזק"וממשיך לנסות לאגור כוחות או להיות מאופק,זהו בערך.

אם למישהו הערות,עצות...יותר מאהיה שמח בתקופה כזו אני צריך לידי אנשים,או אפילו עצות להמשך הדרך אין לי הכוונה כרגע כמו שנשמע..

תודה על ההקשבה סורי על החפירה(: