אני וארוסתי (אהבת חיי) לא יודעים אם להמשיך או להיפרד

אני רושם את זה ואני עם דמעות בעיניים ומועקה ענקית בלב.
אני וארוסתי 8 שנים ביחד, אנחנו עומדים להתחתן בסוף השנה. אנחנו בני 27.
אנחנו גרים בנפרד, כל אחד אצל ההורים שלו, וסוף שבוע אחד אנחנו אצלי ובסוף שבוע השני אצלה. אנחנו מחפשים דירה כבר הרבה זמן אך עוד לא מצאנו משהו בתקציב שלנו שאנו רוצים.

הקשר שלי ושל ארוסתי מדהים, לא אהבתי בחיים שלי כמו שאני אוהב אותה, אני הבן אדם הכי מאושר בעולם שאני לצידה, כיף לנו ביחד ואנחנו אוהבים אחד את השנייה מאוד!

ארוסתי בחורה כל כך טובה, תמיד נותנת כבוד לשני, יודעת להיות אוזן קשבת ולתת עצות, היא באמת בחורה כל כך טובה.

הקשר שלי עם המשפחה שלה, מדהים!

הקשר שלה עם המשפחה שלי בעייתי, היא מגיעה מבית קליל, שלא לוחצים עליך לעשות דברים וכל אחד בבית עושה מה שבא לו.
אצלי בבית זה אחרת, סוג של "דבק", כל הזמן צריך להיות ביחד, ככה אמא שלי רוצה, וכמובן שזה קשה, כי לפעמים בא לך את הלבד שלך.
נניח מפריע להורים שלי, שאני וארוסתי ביום שבת בחדר, ולא יושבים איתם לאכול עם כל המשפחה ארוחת בוקר, הם לא מבינים שאנחנו לא ילדים, אנחנו בני 27 ובא לנו להיות ביחד, לראות סרט או סתם לשכב ולדבר במיטה. אנחנו סך הכל ביום שישי ישנים ביחד, אז בא לנו להיות ביחד, ומותר לנו, הרי אם היינו גרים בבית משלנו, אף אחד לא היה אומר לנו מה לעשות, אבל הם לא מבינים את זה.
בנוסף לזה, אמא שלי פגעה המון פעמים בארוסתי, ארוסתי ספגה וספגה וכל הזמן שתקה כי היא כיבדה את אמא שלי ולא רצתה לגרום לבלאגן.
כל בן אדם אחר שהיו פוגעים בו ככה, לא היה דורך שוב בבית שלי.
אני דיברתי עם אמא שלי על הרבה דברים שהיא פגעה בארוסתי, אבל זה לא ממש עזר, עצוב להגיד את זה, אבל זה האופי שלה, היא פוגעת באנשים בלי לשים לב אפילו.
אם היה לרובנו מישהי כזאת במקום העבודה, 99% שלא היינו מדברים איתה בחיים!

אמא שלי, כאמא, היא בסדר, היא כמובן לוחצת וקשה כפי שסיפרתי, אבל גדלתי איתה 27 שנה ואני יודע להתמודד עם זה.
כמובן שלי בתור בן שלה היא מעניקה גם אהבה שצריך.
אני יכול להגיד לכם שאני הבן הכי טוב שאפשר, ההורים שלי תמיד אומרים לי את זה, אני עוזר בכל עבודות הבית, עושה קניות לפעמים, עוזר להם בכל מה שהם צריכים.

לפני יומיים קרה פיצוץ בגלל משהו שאמא שלי אמרה לארוסתי, בצדק ארוסתי התעצבנה ממש, וזה הגיע למצב שהיא הבינה שזה ימשיך ככה כל החיים, שאלו הם החיים שהיא הולכת להיכנס אליהם, והיא לא רוצה לחיות כל החיים במשפחה שלא אוהבים אותה.
אמא שלי גורמת לכך שאפילו אבא שלי ואחי שאוהבים את ארוסתי והיו מדברים איתה שעות, כמעט ולא מדברים איתה.

כרגע, ארוסתי אמרה לי, אני אוהבת אותך מאוד, אני מאושרת איתך, אבל אני לא מסוגלת להגיע אליך הביתה ולחיות בשקר הזה.
אני מבין אותה מאוד ואמרתי לה שמגיע לה הטוב ביותר, מגיע לה משפחה שתאהב ותכבד אותה כפי שהיא.
אמרתי לה שאני אדאג לכך שאף אחד יותר לר יגיד לה מילה, או שהם ילמדו לכבד ולאהוב אותה כפי שהיא, או שישמרו על מה שיש להם להגיד בבטן.
אמרתי לה שאנחנו נגיע פעם בשבועיים אליי לכמה שעות וזהו, אני אתן לה לעשות את המינימום, כי פחות מזה אני לא יכול, אני לא יכול להגיע למצב שרק אני אלך לבד כל הזמן, זה יגרום לעוד יותר בלאגן.

שנינו אוהבים מאוד אחד את השנייה אך לא יודעים מה לעשות, להיפרד בגלל המשפחה או להמשיך להיות ביחד?
אם להמשיך, אז איך? אני לא אתן ששוב יפגעו בה.
אנחנו מפחדים להמשיך ואז בעתיד שיהיו ילדים או עוד לפני, יכול להיות שוב בלאגן והכל יתפוצץ.

הלוואי שהיינו גרים בחו"ל לבד, רק אני והיא, זה היה מושלם.
אבל כאן בארץ, אני לא יכול לחיות כאן ולהתעלם מהמשפחה שלי.

אני חייב לשמוע את דעתכם, מה הייתם עושים במקומה/במקומי/במקום שנינו.
תודה רבה מראש לכולם.