בלתי אפשרי בבית ולא בבית, המצב עם ההורים פשוט בלתי נסבל

מצטערת מראש אם זה מעט ארוך אבל אנסה להסביר את המצב כמה שאפשר, ואשמח לעצות מכאלה בגיל דומה/שעברו דבר דומה עם ההורים או אפילו הורים. ביני ובין הוריי יש משבר מאוד קשה, חוסר הבנה מוחלט והדיבור בשפות שונות. המצב לאחרונה נעשה בלתי נסבל וממש קשה לי להיות בבית. וגם שלא בבית..
פעם כשהייתי קטנה היה אחרת, ומאז שמעט גדלתי ו"יצאתי אל העולם" ויש לי חבר דברים השתנו והתקשורת הרבה יותר קשה ביני ובין ההורים. פרט רלוונטי הוא שהוא חבר ראשון (3 שנים), מתכננים לגור יחד בשנה הבאה. הם לא מחבבים אותו יותר מדי ומטריד אותם ש"אסיים" עם החבר הראשון.

מבחינתם אני לא שקופה ולא מכבדת, מדברת לא יפה, למשל כשאמא אומרת לי שהיא לא רוצה שלישון אצל החבר ייהפך למנהג (רק לפני כמה חודשים, התחלתי ללכת לישון אצלו) ואני עונה שאני לא מתכוונת לכבד את הבקשה. אני מכבדת את זה שלא יישן אצלנו כי זה הבית של ההורים, אבל היא לא יכולה להגיד לי לא ללכת אליו.
מחמיצים לי פנים על כל דבר שאני עושה, כשאני יוצאת מהבית ליום שלם לסידורים ולימודים, דברים שהם שלי וכביכול אני לא מתחשבת בזה שאולי צריך אותי בבית כשבפועל אני היחידה חוץ מאמא שעוזרת עם ניקיונות וכדומה.
מעירים לי הערות על כל דבר שלא נראה להם, כמו למשל שאפשר לחשוב כמה אני מרוויחה מזה שאני קצת מלמדת וגם כן עבודה זאת, מזלזלים בלימודים שלי, מזלזלים בחבר ובחברים המעטים שכן יש לי (רובם מהלימודים) כי אפשר לחשוב מי הם בכלל וחברים באים והולכים ומשפחה זה הכי חשוב ותמיד ומי יש לי אם לא המשפחה. שאני לא משקיעה מספיק במשפחה ולא נמצאת איתם הרבה.

אני רואה דברים בעין אחרת לחלוטין מהוריי, לא לוקחת כל דבר כסיפור גדול, לא חושבת שאני צריכה לתכנן להודיע כמה ימים מראש על יציאה/שינה אצל החבר או משהו בכלל. אני הייתי הרבה יותר סטיפית, ומנסה להיות ספונטנית יותר.

לטענתם אני לא מתעניינת מספיק (כל יום מרימה טלפון אחד לפחות כשאני כל היום בחוץ), לא חמה ורגישה מספיק לאחרים וצריכה לנחש מה עוברים עליהם ולחפור בשאלות בשביל זה.
לא מספרת מספיק על מה קורה אצלי.
כשבפועל אני מחשיבה את עצמי מאז ומתמיד כבנאדם מופנם וסגור יחסית, שלא משתף הרבה מעבר למה שצריך. אז עכשיו הם כביכול מקנאים שאני מדברת עם חבר שלי יותר מהם, מה שטבעי לחלוטין בעיני.
כשאני כבר מנסה וניסיתי לשתף ולחלוק חוויות, או סתם לדבר, קיבלתי הערות ולמה אני עושה ככה ולא ככה ושאשים לב לזה ולזה. רק הערות, שוב פידבק חיובי על שום דבר שאני עושה, גם אם הוא חיובי. לכן יש לי אנטי ואין לי בכלל רצון לבוא ולשתף.
כל הזמן טוענים שאין לי ניסיון חיים בכלל ושאלמד מהם, אנשים בוגרים ממני עם ניסיון. אבל לדעתי ממילא כל אחד צובר את הניסיון שלו ולומד מהטעויות שהוא עושה בחיים.

באמת שניסיתי להסכים, לוותר על דברים כדי לרצות, פשוט לשתוק, להגיב, לא להגיב, להגיב באדישות וכל מה שעולה בדעתכם. כבר אין לי רעיונות מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב.
כמה חברים אומרים לי שהמצב ישתפר רק שאעבור מהבית, והם יבינו ויעריכו את הזמן שגרתי בבית והתקשורת תשתפר כי לא יהיה את הלחץ הזה שאני בבית וצריכה להודיע ולעזור וכו'.
מה דעתכם? האם זה הפתרון היחיד? ואולי זה דווקא ישפיע לרעה? יש משהו שאפשר לנסות שלא ניסיתי?
אודה לכל עצה.