אין לי כח לכלום בחיים, מרגיש אבוד!

אין לי באמת כח להתחיל לגולל בפניכם את כל סיפור חיי. עברתי חיים קשים בעיקר מבחינה מנטלית, בין אם זה בבית או בחברה.

קשה לי מאוד. אני משרת כרגע בצבא בלית ברירה, לא כיף לי שם, אין לי חברים ואני עושה תפקיד מבאס. עברתי הרבה בצבא ונפלתי בין הכיסאות, הלכתי שם לאיבוד...ואף ניסיתי לצאת אך לא הצלחתי היום אני כבר הסתגלתי למצב איכשהו. אני עושה יומיות גר בירושלים משרת בצריפין. לפחות אני מסיים כל יום מוקדם.

בכללי לא טוב לי בחיים, תמיד הייתי אדם מופנם ולא כ"כ משתף את הסביבה ברגשותיי אולי מכיוון שלאף לא כזה אכפת ולא כ"כ קשוב לבעיות שלי.

בבצפר סבלתי מאוד מבחינה חברתית, לא היו לי חברים כלל וגם אלה שחשבתי שהם חברים זה הכל היה פרי הדמיון כך לפחות התברר לי. לצערי החשש שלי, שהבדידות תמשיך ללות אותי גם הלאה, התממש.
המשפחה שלי לא מוסיפה חן לעניין, כל אחד התחת של עצמו, אחים שלי בכלל לא אכפת להם אלא רק מעצמם, יש לי אבא לא מאה אחוז. הוא ואמא שלי אף פעם לא היו מסתדרים כל החיים גדלנו במריבות וצעקות ולעיתים אלימות. יש לי אחות נכה שאני סועד ואני אוהב אותה מאוד...למעשה אני ואמא שלי היחידים שמטפלים בה באמת, אחים שלי גם עוזרים אבל יודעים איך להפיל עליי את העבודה השחורה.

אני לא עובד, ואין לי כסף לצאת לבלות ובגדים. אני חווה באופן יומיומי ביקורת והקנטות מצד משפחתי, הן על המראה שלי הן בכל דבר שאפשר לחפש איפה לעקוץ אותי תמיד מחפשים בי את החסרונות שלי.

אני אדם די בודד וריקני...רוב הזמן אני מעביר עם עצמי כי אין לי עם מי. אין לי הרבה דרכים להנעים אותו. לא בא בתלונות למשפחה שלי כי הם בסה"כ משפחה טובה שגם עברה חיים קשים, פשוט נוצרה בינינו הפרדה ככל שהתבגרנו והפכנו מילדים לבוגרים כל אחד פשוט ניסה לברוח. יש לי אח אחד בחו"ל הוא הכי קטן עובד שם בעגלות ועושה חיים, אח אחד נוסף משרת בצבא והוא נהנה מהשירות יש לו חברים הוא עושה מה שבא לו, רוב הזמן הוא לא בבית וגם כשהוא בבית הוא מתחמק מלהושיט יד ולעזור...מתנהג כאילו חייבים לו משהו באמת מעצבן. אחות גדולה נוספת היא נשואה אמא שלי רוב היום בעבודה...

אני מרגיש ששום דבר לא הולך לי בחיים, אין לי תמיכה מאף אחד אני מרגיש שאני לבד מול העולם. אין לי חשק לעשות כלום, אני חי בצמצום ומסתפק במועט, אין לי כסף לקנות לי בגדים כבר יותר מחצי שנה לא קניתי לי בגד חדש, לא לבלות, לא לקנות לי אפילו דברים בסיסיים שאני צריך כדי לפתח את עצמי ולהשאר מחובר לבני גילי. פעם הייתי מצייר אבל לצורך הציור צריך מוזה ואין לי את זה כי אין לי כלל שמחת חיים רצון וחשק לצייר. זה הדבר היחיד שאני בערך טוב בו. האחים הקטנים שלי עקפו אותי בהכל, הם כלל לא מתייחסים אליי בכבוד כאח גדול אלא נוטים לזלזל בי ומדגישים את חסרונותיי גם הגשמיים.

אני חזרתי בתשובה בגיל 19 ואני מאוד אוהב את העולם התורני, הבעיה היא שאני היחיד בבית ששומר על הדת וזה יוצר מבחינתם עוד התנגדות כלפיי ועוד הילה להתנגח בי. אני לא חי בסביבה דתית וזה נורא קשה לשמור ולכן אני משתדל לעשות מה שביכולתי. שוב גם זה מוסיף לקושי המנטלי.

אין לי כלל שמחת חיים וכ ניסיון להשיב לעצמי את השמחה נכשל בגלל שהמצב פשוט לא מאפשר לי. אין לי כלום בחיים חוץ מהמחשבות ועולם הדמיון.

מצטער על האריכות, הייתי חייב לפרוק את זה איפשהו.