בנות דודות; לא מדברות שנתיים והיא מתחתנת. לשלוח את המכתב והמתנה למרות שפגעה בי?

אז ככה.. לאמא שלי יש אחות, ממש דומות כמעט תאומות, וחלקנו חיים איתה ועם הילדים שלה. הבת שלה בגילי, גדלנו ביחד.... היינו כל כך דומות, כל כך ביחד. שבתות חגים שבועות ימי הולדת בית ספר תיכון טיולים חופשים העברנו שנים ביחד, מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד ביחד. לא מכירה מציאות שהיא לא שם. בכיתה יב הכל נהרס. רבנו כי המשפחות שלנו רבו, היא פשוט הפסיקה לדבר איתי. נשארתי לבד בתיכון אחרי שרבתי עם כולם כשהגנתי עלייה ונשארתי רק איתה והתעלמתי מכולם. היא הפנתה לי גב, הפכה עלי את כל הבית ספר, פתחה את כל החיים שלי בפניהם, פגעה בי כמו שאף אחד בעולם לא פגע, הרגשתי מושפלת, כולם ראו איך הבן אדם היחידי שאהבתי הפנה לי גב, איך אני לבד, בודדה. ביום הולדת שלי היא פשוט צרחה עלי וקללה אותי במשרד של המנהלת. ראיתי אותה באור אחר לגמרי.... החשק להגיע לבית ספר נעלם, בכיתי בלילות, לא הבנתי למה מגיע לי הסכין בגב הזו. בטיול שנתי האחרון, ביליתי את הלילה בבכי מהפחד של מחר, איך אני אשרוד יומיים לבד? ופתאום היא בקשה סליחה. וסלחתי. ושוב כמעט שנה, נתתי לה הכל. שוב היינו כמו פעם. כאילו כלום.... אבל הפער ביננו נהיה פשוט בלתי נסבל. היא דתייה אני חילוניה, אני רוצה להסתובב עם אנשים מאוד שונים מהאנשים שהיא מתחברת אלייהם. היא התחילה להכיר ערסים שמעשנים סמים ומוכרים, ומתעללים בחיות וגרים בשכונות פשע, אנשים שלדעתי רמה מאוד נמוכה.. ואני, אני לא איזה מיס מלכת אנגליה,אבל ידעתי שעם אנשים כאלה אני לא אגיע לשום מקום... והיא פשוט התפוצצה מזה. כי לטענתה אני לא טובה מהם. לסירוגין, היא הכירה בחור, שהוא האקס של אחותי. גם ערס, טמבל מסומם חסר חיים שחצי מהשירות שלו העביר בכלא. מכירה אותו שנים..
וכשהוא התקרב אלי כיאה לסטוציונר חסר כבוד ומניאק ידוע, היא כמובן האשימה אותי ופיתחה אלי שנאה. רבנו למחרת וזה נגמר מכוער. היא חייבת לי המון כסף ודברים שנשאלתי לה ולא חזרו אלי, מדברת עלי מספרת דברים לאנשים. בדיוק כמו שנה לפני. לא הופתעתי, לא כאב לי, סתם הרגשתי מושפלת וסתומה שבכלל סלחתי לה אחרי שהיא הרסה לי את יב. בקושי חשבתי עלייה בשנתיים האחרונות, שמעתי המון על המשפחה שלה כי הם עדיין רבים עם שלי, ועכשיו היא מתחתנת. מאז שהיא התארסה הכה בי... איך היא הרסה אותי ואת הקשר שלנו...איך קורה מצב שאני לא שמחה איתה באירוסין... אני... מצאתי את עצמי חושבת המון מסתכלת בתמונות, בוכה, כואבת, נזכרת בכל דבר שקרה לי בחיים והיא שם איכשהו. אז כתבתי לה מכתב, וקניתי לה שרשרת זהב של חמסה כי היא אוהבת חמסות, ואני רוצה להדפיס את המכתב ולשים לה את זה ליד הדלת עם המתנה.
זה מרגיש לי כמו סגירת מעגל. הם גם מדברים המון על המשפחה שלי, שלדעתם נוראית, ואחד הדברים שצמרו לי זה כשהיא אמרה לי
״את בדיוק כמו אמא שלך״, כל המשפחה שלה פשוט מחקו אותי נטו מהמריבה עם ההורים. אף פעם לא עשיתי להם כלום. אז הנה, תמיד מנסה לתקן, למרות שלפעמים עדיף שלא...
לא רוצה להרגיש מושלפת שוב, לא מצפה שהיא תחזור, גם לא רוצה, פשוט רוצה לעשות משהו טוב למישהי שפעם עשתה לי טוב.... מה אתם אומרים? לשחרר בדרך הזו או פשוט לא להיות יותר מושפלת ממה שכבר אני ולשכוח מכל הסיפור? מפחדת שההורים יכעסו בנוסף או שזה יודע איכשהו לאנשים במשפחה ואני יהיה מושא ללעג. מה לעשות?