בת 18 מופנמת עם תסביכים חברתיים עוד מהתיכון, לא רוצה כל החיים להיות לבד!

שלום לכם אנשים נחמדים,
אני פורקת כאן את מה שיושב לי על הלב ואני מקווה לשמוע קצת קולות הזדהות בקהל או לפחות עצות חכמות ויעילות שיעזרו לי לשרוד את התקופה הנוראית הזאת.

עוד מתקופת חטיבת הביניים והתיכון היו לי תסביכים חברתיים. הייתי מבין אותם האנשים ש"נופלים בין הכיסאות". לא הצלחתי בשום אופן למצוא את עצמי בין כל התלמידים שבשכבה, כולם היו יוצרים חברויות איתנות וחזקות ואני אפילו לא יכולה לנקוב בשם אחד של חברה טובה או שתיים. אני בחורה מופנמת. מסוג האלה שיושבות בשקט, צופות במה שקורה מסביב, ועסוקות רק הן במחשבות שלהן. פשוט שומרת את המחשבות שלי לעצמי. ואם יש לי משהו חכם להגיד, או לתרום לשיח באיזושהי צורה, אז לא אתבייש להוסיף. יש לי גם חוש הומור, אבל בגלל שכולם רגילים לראות אותי כ"שקטה" אם אזרוק בדיחה, על אף שהיא מצחיקה, כולם ירימו גבה וזה יהיה רגע מביך.
אבל אין מה לעשות ככה זה האופי שלי ואני שלמה איתו.
מה שאני לא שלמה איתו זה שאני בודדה. אני רואה עוד המון אנשים שהם מופנמים או שקטים אבל הם כן מוצאים את עצמם מוקפים בחברים.
ייחלתי תמיד שימי התיכון יסתיימו ואעבור למסגרת אחרת. התחלתי שירות לאומי באחד מבתי החולים בארץ. הבטחתי לעצמי שאפתח דף חדש ו"אעצב" את עצמי מחדש. "אצור" בחורה חדשה לגמרי, כיפית, מצחיקה, כזו שאנשים ירצו להיות בקרבתה.
בפועל נחלתי אכזבה. אני ביחסים טובים עם הרבה אנשים, אבל לא ניתן להגדיר יחסים אלו כחברות של ממש. רק של "שלום,שלום מה נשמע?" ולהמשיך בסדר היום.
הבדידות הזאת אוכלת אותי מבפנים. אם לא הצלחתי לפתח חיי חברה עד עכשיו. אני בטוחה שלא אוכל גם בתור סטודנטית או בתור בעלת מקצוע עם עמיתים לעבודה.
אני משתגעת. אני פשוט מתחרפנת מעצם המחשבה שיכול להיות שאמצא את עצמי לבד.
משהו בי מרחיק אנשים. מרתיע אותם מלדבר איתי. אני טיפוס חייכני ומאיר פנים אבל בחיים לא הצלחתי לחצות את הגבול של החברות מעבר לחיוך ורק לשאול מה נשמע ואם הכל טוב? בחיים לא היו לי חברים אמיתיים של ממש.
אני מרגישה תחושת פספוס. שאני לא ממצה את עצמי.
בבית חולים שאני משרתת בו, יכולתי ליצור כל כך הרבה קשרים עם עוד בנות שמשרתות איתי או אפילו עם סטודנטים לרפואה או רופאים ( לפחות הצעירים שבהם) ובכל זאת אני בולעת את הלשון כל פעם כשאני מנסה לדבר איתם.
חשבתי אפילו על חרדה חברתית או תסביכים . אני כבר לא יודעת מה לעשות ! אולי אני צריכה פסיכולוג? למרות שאין לי כסף לזה.
אני באמת אובדת עצות.
מישהו מיזדהה???
למישהו יש עצה??