אני בן 31.
חרוץ.
יפה נפש ואורח.
מעולם לא הייתה לי חברה...אך מתוך בחירה (אם כי בוגר מינית) ו"שמירה".
בריא. עצמאי. ללא עוון.
אני מאושר וכל חלומותיי להיות בעל ואב טוב, הם לפניי.
החרדה שלי עולה כאשר אני תוהה אל תאוות עולם.
מין בלתי מגושם ואלימות חבויה.
החטא, מעולם לא התבטא אצלי בצורה מלאה.
לכאילו שצד אחד בתוכי מעולם לא חי.
מותרס בין חום וקור.
זו לא מועקה, אך זה מטריד אותי.
הסתירה מעמיקה רק כאשר אני חושב על מה שאני "מפסיד" ולא "חווה".
מצד אחד, יהודים יגידו שאני "מענצ'" וכמו פרס...
מצד שני, מרגיש כאילו יש מפלצת בתוכי שמעולם לא דיברה או ראתה אור.
תוך שהוא כולו אדום, מלא חדווה וחסר מחשבה.
חלק מהאני האמיתי.
כל כך אוהב...כל כך מסור. כל כך מעניק, נותן, קשוב.
אוהב. ללא תנאים או פשרה.
כמו אהבה של ילד.
הרגשה סוחפת, חסרת שליטה.
כזה שנשים אוהבות. (?)
אני מצוי בדילמה, כאשר אני חושב מה ואיך "אם" ו"אילוא"?
יודע שגורלי היה אחר ובעצם, הזהות שלי הייתה שונה.
כל חיי היו שונים.
אך התאווה, היא קוראת לי.
כמו תיגר או קריאה ללחם.
כמו לשאול אותי אם יש לי "אומץ".
יש לי אומץ.
לקחתי חיים.
אני מפחד להיות רע.
אני מפחד לחטוא.
איך אוכל להשקיט את האדום הזה, מבלי להיבעל לתוכו?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות