בדידות מעיקה וסבל כל החיים, לפעמים אני רוצה לעזוב הכל ולהיות בתרדמה נצחית

שמעתי על האתר הזה שמיועד לעזרה וחשבתי לפרוק,
אני יספר בעילום שם..
אני בן 15 ואני לא מצליח להתמודד עם החיים, תמיד הייתי בודד חסר חברים שאף אחד לא רצה להתקרב אליו..מכיתה א'. חוויתי בריונות ורבתי מכות עם ילדים מא' עד כיתה ד' וזה המשיך כי עוד הייתי קורבן להתעללות.. בכיתה ה עברתי טראומה שאני לא מסוגל לדבר עליה עם אף אחד והייתי בין חיים למוות, ומאז השתניתי ונאטמתי כאילו הפכתי לבן אדם אחר, נהייתי מופנם וסגור ואבדה לי שמחת החיים שעוד קמצוץ קטן נותר בה ונותק, גיל ההתבגרות שינה אותי לרעה והחיוך ירד לי מהפנים עם כל יום שעבר.. בכיתה ז ח המצב היה מדכא וגרוע יותר מכל.. אף אחד לא דיבר איתי ..החרם הזה נמשך יותר משנתיים והרגשתי שאני מאבד את עצמי.. הייתי לבד בכל הפסקה ושנאתי את החיים, חזרתי לבית מדוכא והיו לי חיסורים ואיחורים כי לא רציתי לחזור לכיסא שבסוף הכיתה כל בוקר ולסבול עוד 8 שעות של חרם.. כיום אני בכיתה ט ועברתי בית ספר, עדיין בודד גם במחצית השניה, אני לא מוצא חברים ואני מדוכא, בכל הפסקה אני בפלאפון בורח לשירותים או מסתגר בחדרים, אין לי תעסוקה בפלאפון וצשעמם לי שזה בלתי נסבל הבדידות הזו אני אבוד.. ןעד שמצאתי דרכים להתנתק מהמציאות ולפתח אשליות, אפשר לומר שאני חי בתוך בועה מלאה בפנטזיות שיצרתי ששומרת עלי מהעולם אבל היא רק בדמיון שלי ואני לא רוצה לטפח אותה.. קשה לי לקחת אחריות על החיים ולתפקד לראות את העולם מזווית העין שכולם רואים אותו.. הלבד הביא איתו תופעות, אני משתוקק לחברים אבל אני לא מסוגל להרשות לעצמי, אולי התרגלתי אבל אני רוצה לשנות את זה.. אבל מצד שני אני אוהב את הלבד שלי. אני לא מצליח להיות ביחד עם אנשים ואיבדתי את התקשורת עם העולם והכישורים החברתיים שלי, אין לי כוח להתאמץ ולחפש אבל מעיק עלי הלבד, יש לי מצבי רוח משתנים בקיצוניות שנוטים לדיכאון שתוקפים אותי ללא כל התראה שאני נמצא בחברת אנשים, יכול להיות שאהיה מוקף באנשים אבל בין רגע ארצה את הלבד ואעשה הכל כדי לברוח מהמקום ולהסתגר שוב עם עם עצמי בשביל להירגע, אני נושם את הבדידות להירגע וזה הדבר היחיד שמרגיע אותי בכעסים ומריבות, זה המפלט שלי אבל אני לא בטוח מה לא בסדר איתי כי אני כן רוצה חברים אבל לא יכול לנשום בלי להתבודד.. אני שונא את ההרגשה שמשהו לא תקין אצלי ואני מתחיל להאמין בה, שאני זה שמרחיק מעליי אנשים בגלל האופי הנוקב והמוזריות שלי, אני מתבודד מטיבעי כאילו נכפה עלי את זה מעדיף להתנתק מהמציאות המרה וחי בבועה שאני רוצה כל כך לצאת ממנה.. עוברות לי מחשבות בראש שאני תמיד לא בסדר ואני לא רוצה שיחשבו שאני חולה נפש כי זה לא נכון, אני רוצה להיות כמו כולם עם חברים ושיהיה לי את הצורך בכלל לחברים כמו לכולם, זה מוזר שלאדם אין צורך בחברים?
אין לי יכולות תקשורתיות ולא בגלל אספרגר או פגמים גנטיים כלשהם, אני לא בטוח האם פשוט אין לי אמון באף אחד, אני אובד עצות כמו שלא הייתי בחיים, מרגיש רע עם ההתקיימות שלי בעולם ושהשהות שלי מיותרת. מה הטעם לחיים האלה שאני מסתגל בלית ברירה למצב שרע לי,לפעמים אני רוצה לעזוב הכל ולהיות בתרדמה נצחית.. בבקשה תעזרו לי אני לא יודע מה לעשות!