גיליתי שמישהו מהיסודי סובל מפיגור שכלי ועכשיו אני מרגיש רע שלא הייתי כדי לעזור

שלום כולם ותודה שנכנסתם לשאלה שלי.
אז תקופת היסודי הייתה התקופה האיומה ביותר בחיים שלי.. מאז שנכנסתי למסגרת הארורה הזו החיים שלי השתנו לרעה. הייתי בכיתה/שכבה מפוצצת בריונים. כל יום שם היה סיוט מתמשך כי כמובן שאני הייתי הקורבן של כל הבריונים. מילד שמח וחברותי הפכתי לאדם סגור, שקט, פחדן וחסר ביטחון עצמי. תקופת היסודי האיומה גרמה לי לקבל חרדה חברתית ברמה קשה מאוד, נטייה להתקפי חרדה ומצבים של התמוטטות עצבים. איני רוצה לפרט את מה שקרה לי שם אבל רק אציין שעד היום בטראומות מימי היסודי ואני נמצא בטיפול פסיכולוגי. נכון לעכשיו המצב השתפר. אני התבגרתי, קיבלתי עצמאות וביטחון עצמי, התנדבתי לצבא ועכשיו סוף סוף יש לי חברים ואני נמצא בנקודה שאני מאושר בה.

ביסודי היה עוד ילד מסויים שגם הוא היה קורבן לבריונות. אבל בעוד אצלי זו הייתה בריונות ישירה יותר, אצלו זה היה יותר ירידות פה ושם, ניצול התמימות שלו או סתם דברים שהם "קלים" ככיבול (רשמתי קלים במרכאות כי אין דבר כזה בריונות קלה). אותו ילד הוא תמיד היה די מוזר. הייתה לו התנהגות מאוד אבל מאוד לא שגרתית. היא נהג לחטט באף באמצע השיעור ולאכול את הנזלת שלו, הוא נהג לעשות קולות מוזרות באמצע השיעור, הוא נתן נפיחות וסיפר לכולם בגאווה גדולה, הוא אכל דבק בשיעורי אומנות ואפילו היו ימים שהוא השתין במכנסיים ועוד כל מני דברים מוזרים שמשכו אליו בריונות והרבה כינו אותו FREACKSHOW.

בגלל שגם הוא, כמוני, היה בודד ניסיתי להתחבר איתו כמה פעמים. כמובן שהיו לי הרבה חששות מזה כי אם יראו שאני מסתובב איתו זה היה גורם למצב שלי להיות גרוע יותר (וגם ככה הוא היה מספיק גרוע כאשר סרטון מביך שלי נכנס להתקף קלסטרופוביה הופץ בשכבה) אבל מצאתי את האומץ להתחבר איתו. בערך החלטתי לעשות את זה בכיתה ה' או ו' לא זוכר בדיוק.

ניסתי, באמת שניסיתי להתחבר איתו. הרגשתי רע עבורו שכולם צוחקים עליו מאחורי הגב. ניסיתי בכל נשמתי להיות לו שם כדמות חבר, להראות לו שהוא אינו לבד. אבל לא יכולתי עם ההתנהגות שלו. חשבתי שהוא מתנהג בצורה לא שגרתית רק כדי שיהיה לו תשומת לב. חשבתי שברגע שיהיה לו חבר ההתנהגות הזו תחלוף. אבל טעיתי. הייתי עד להתנהגות עוד יותר מוזרה. למשל הוא נהג לצלם את הכלב שלו עושה את הצרכים שלו והוא שמר סרטון זה כשומר מסך במחשב. ואני בכל זאת ניסתי לראות מעבר להתנהגות הזו שלו. אבל פשוט לא יכולתי כי ההתנהגות שלו הכניסה אותי לסוג של לחץ. הגב ששבר את גב הגמל היה שפשוט פעם אחת הוא עקב אחרי לבית שלי אחרי בית הספר. ההתנהגות שלו כבר הפכה למלחיצה. בסופו של דבר פירקתי את החברות בינינו. אני לא זוכר מה אמרתי לו או מה היה שם. אני גם לא בטוח אם זה פורק. פשוט הפסקתי להתסובב איתו. בשלב זה הייתי בטוח שהוא פשוט סתם אחד שמתנהג בצורה מוזרה כי כיף לו ואחרי שהוא עקב אחרי לבית, התחלתי אפילו לחשוש ממנו.

היסודי נגמר ומאז לא ראיתי אותו יותר ולא שמעתי ממנו יותר. עד לפני שבוע:

אימא שלי תמיד הייתה בוועד ההורים של בית הספר ובין הורי הוועד הייתה גם אימא שלו. לפני שבוע וחצי בערך הן במקרה נפגשו והתחילו לדבר על הילדים, על עבודה (כי במקרה שתיהן עובדות באותו התחום) ועוד כל מני דברים. באותו היום היא סיפרה לי שהיא פגשה את אימא שלו. אז אני שאלתי אותה האם היא (אימא שלו) סיפרה מה קורה איתו. מסתבר שהוא עכשיו עושה שירות לאומי בעמותת שירות לאומי המיוחדת לאנשים הסובלים מפיגור שכלי. הדבר הזה פשוט הרג אותי. כי הבנתי מה היה העניין הזה כל הזמן

כל ההתנהגות המוזרה שלו, חוסר ההבנה שכולם למעשה יורדים עליו, התלות הגמורה באנשים, כל זה לא בגלל שהוא איזה מוזר או פריקשואו. כל ההתנהגות הזו היא בגלל שיש לו פיגור שכלתי. אתם קולטים איזה חוסר אחריות של ההורים?
במקום שישלחו אותו לבית ספר המיועד לילדים כמוהו, בית ספר שבאמת יעזור לו למצוא חברים, ללמוד כמו שצריך ולהתחפתח, הם שלחו אותו לבית ספר מהגיהנום. למקום שרק יורדים על השונה או אפילו על הלא מקובל.
אבל יותר אני כועס על עצמי. כי מה שהילד הזה (שהיום הוא אינו ילד כמובן) היה צריך באותה התקופה זה חבר שיהיה לצידו. שיראה מעבר להתנהגות שלו. ואני הייתי יכול להיות החבר הזה. אבל במקום זה נתתי לעצמי לחשוש מההתנהגות שלו ופשוט נטשתי אותו.

אני לא מגדיר את עצמי כאדם רע. ואפילו, אני חושב שאני אדם עם לב טוב. אני משתדל לעזור לאחרים, אכפת לי מרגשות של אחרים, אני שונא לראות את האנשים אותם אני אוהב סובלים ואני רוצה את הטוב ביותר בשביל כולם (כל עוד זה לא פוגע באחרים). אני לא אדם רע. באמת שלא. אבל אחרי שגיליתי את האמת, פשוט התחלתי לפתח ספקות לגבי. האם הנטישה שלי, חוסר היכולת שלי לראות את מה שמעבר להתנהגות שלו וכו', האם זה הופך אותי לאדם רע?
כאילו, נטשתי אותו. נטשתי ילד עם צרכים מיוחדים רק כי נרתעתי מההתנהגות שלו במקום שאוכל באמת לעזור לו. כמובן שלא ידעתי אז שזה המצב. אבל היום אני יודע את המצב. האם אני אדם רע?