מפחדת מעצמי, ההורים שלי מאד דתיים, חונקים והאינטיליגנציה הרגשית שלהם שואפת לאפס

אני בת 24, מבית דתי. ההורים שלי מאד דתיים וחונקים וכמו כן האינטיליגנציה הרגשית שלהם שואפת לאפס.
מגיל קטן לא הייתי בקשר טוב עם הוריי, אמנם יש לי אחים גדולים שהיו שם לצידי בחלק מהזמן אבל זה לא אותו הדבר. מעולם לא הרגשתי שיש לצידי הורים תומכים שיחזיקו אותי כשאפול וילכו עימי בטוב וברע, תמיד ידעתי שהאהבה שלהם תלויה בדבר וכיוון שאני (וגם אחיי) לא דתיים התחושה שניתנה לנו היא שלא מגיעה לנו אהבה מהם. מגיל צעיר שומעת משפטים כמו "יאללה תעזבי כבר את הבית, תתחתני ולכי לבית שלך" וזו רק דוגמא על קצה המזלג מהמשפטים הצולבים שנאספו לי על הלב כמו סיכות דוקרות במיוחד לאורך השנים.
ההורים של הם אנשים נורא קשים, פרימיטיביים, דתיים בצורה עיוורת, מוכנים לעשות הכל בשם הדת, גם אם זה אומר לוותר על הילדים שלהם.
מגיל צעיר סבלתי מהיחס של הוריי והרגשתי חנוקה ובלי אוויר, מנסה לצוף מעל המים.
מגיל צעיר מאד ידעתי דיכאון מהו ומגיל מאד צעיר רציתי לעזוב את הבית. יחד עם זאת שהיחס שלהם ויכולת ההכלה הרגשית שלהם הייתה נוראית, הרבה פעמים בסופו של דבר קיבלתי מה שביקשתי(אחרי שהוציאו לי את המיץ) וכך התפתחו בי רגשות מעורבים, כי מצד אחד ההורים נותנים כסף אבל מצד שיני לא מפסיקים לרדת עליי ולהתעלל בי נפשית ורגשית.
אני בחורה מאד חייכנית וחברמנית ואנשים אוהבים להיות בקרבי,
אבל סובלת מדכאון כבר הרבה מאד זמן שאובחן כהפרעה בי פולרית (שמיאנתי לקבל ולא לקחתי טיפול). אימי מגיל צעיר חנקה אותי בצורה קטסטרופלית, ומעולם לא נתנה לי פרטיות, תמיד חיטטה לי בדברים, צעקה עליי כל פעם שיצאתי מהבית אחרי השעה 9 בערב, תמיד רדתה בי שאיני טובה ולא עושה "מה שצריך" ואף הכתה אותי בילדותי. אני יכולה להגיד בפה מלא שהדברים שהיא עשתה לאורך השנים גזלו כל טיפת אהבה שעוד נותרה בי כלפיה וכעת הלב שלי מלא שנאה טהורה אליה, אני כל כך כועסת על כל מה שעשתה ועל המצב שאני נמצאת בו כרגע שמבחינתי הוא הרבה "בזכותה".
אמא שלי סובלת מדכאון וככל הנראה מOCD שקשור לענייני דת, מעולם לא אובחנה בצורה מקצועית ומעולם לא לקחה אחראיות על עצמה, אלא רק הוציאה את התסכול והזעם שלה על הילדים לאורך השנים. היא פנסיונרית ויש לה המון זמן פנוי שאותו היא דואגת "למלא" בתפילות בצורה כפייתית ולא הגיונית ובזמן המועט שנותר עוסקת בלצעוק עליי ועל אחותי שאנו גרועות וטרם נישאנו ולא הולכות בדרך הישר. לעולם לא אצליח לסלוח לה על כל שעוללה לי, על המכות שהכתה אותי בילדותי, על החדירה הנוראית לפרטיות, על הצלקות שהותירה לי בנפש.
אני חיה בבית בלת ברירה, בשנה האחרונה הייתי סטודנטית, אך עזבתי בשל אפיזודרה חריפה של דיכאון שלאחריו קיבלתי את האבחנה. (אבל בעיקר כי לא הייתי מרוצה מהלימודים). בגלל הלימודים והדיכאון נוצר מצב שלא עבדתי תקופה והייתי חייבת לקחת הלוואה. אני חיה בעיר קטנה וממש לא פשוט למצוא פה עבודה. לאחרונה התקבלתי לעבודה שרציתי עם משכורת טובה, אך עד תחילת הקורס יש לי שלושה חודשים להעביר בבית ופשוט איני מסוגלת, לא מסוגלת לסבול את הנוכחות של אימי בקרבתי, לא יכולה להסתכל לה בעיניים, כל כך כועסת ופשוט שחור לי בנשמה.
אני לא יודעת מה לעשות ומנסה למצוא פתרונות "יצירתיים" ,מפחדת מעצמי. חשבתי על קשר בתמיכה, אני נראית טוב וגברים רוצים אותי אבל אני מפחדת מקונספט כזה כי זה ממש ללכת על הקצה וכמו כן לא אהיה מסוגלת לעשות שום דבר עם גבר נשוי(ואלו רוב הגברים שמעוניינים בקשר כזה ) אני מרגישה שאין לי אוויר ולא מצליחה יותר לצוף, מנסה למצוא עבודה אבל לא מצליחה ותקועה בבית בלת ברירה, מפחדת מעצמי והמקומות שאני מגיעה אליהם.
לא יודעת מה לעשות בחודשים הנותרים(כמו כן חייבת לחסוך כסף ולכסות את הלוואה כי אהיה חייבת להשכיר דירה עבור העבודה החדשה ואין לי מושג איך אעשה זאת), במיוחד סופי שבוע הנוראיים, מרגישה כבר שזו לא אופציה עבורי להשאר, קירות הבית עושים לי רע, כל בלטה ברצפה עושה לי רע אני פשוט רוצה ללכת אבל לא מצליחה לעזוב, כי מאד חוששת להיקלע לחובות גדולים יותר ואיני יודעת להתנהל כלכלית בכלל. כל פעם רציתי לעזוב את הבית (אם זה ללימודים, או למרכז אחרי שעזבתי את הלימודים) ההורים שלי עשו הכל כדי להוריד לי את הביטחון ולהוריד אותי מהעניין ("את לא תסתדרי כלכלית, יש לך חורים בכיסים"). אני כותבת את השורות האלה ובוכה, שכחתי מי אני, מה אני אוהבת לעשות, שכחתי לשמוח מהדברים הקטנים, אני לא מרוצה משום דבר בחיים שלי, לא מרוצה מעצמי, לא אוהבת את עצמי, לא מצליחה להתאהב באף אחד(מצב סטטי מאז שנפרדתי מאקס שהייתי איתו ארבע שנים), לא מצליחה להקשר לאף אחד, לא נהנת מהחיים, התרחקתי מכל החברות שלי ונשארתי לבד.
מפחדת מעצמי, לא יודעת מי יציל אותי.
אין לי כסף לטיפול ולא אבקש מהוריי.
חייבת עצה טובה במיוחד
מרגישה לכודה במבוי סתום
לא יודעת לאן לברוח ואיך להמשיך מכאן.
אני בחורה אינטליגנטית, נראית טוב, אנשים אוהבים אותי ולהיות בקרבי(אין לי ממש מושג למה) ויש לי נתוני פתיחה טובים, בנסיבות אחרות הייתי מאד מצליחה בשלב זה של חיי, אבל המציאות שאני שרויה בה גורמת לי להתעסק בהישרדות מתמדת ומאבקים נפשיים וחושפת אותי למצבי דחק שלא מאפשרים לי לחשוב איך אני בונה את העתיד שלי. אני מרגישה עלובה ובזבוז.
אנא, אם למישהו יש עצה טובה אשמח לשמוע.
מה הייתם עושים במקומי? איך מתמודדים עם הרצון התמידי לברוח? לאן לברוח? איך להסתדר כלכלית? האם לנסות קשר עם תמיכה או שמא זה יסב לי נזק נפשי נוסף?
הצילו :(

יש לציין שהאבחנה שניתנה לי לא מקובלת עליי (הזוי בעיניי שמקבלים תווית כזו אחרי שעת שיחה עם פסיכיאטר) ולכן לא אקח טיפול תרופתי פסיכיאטרי, אז אבקש לא להציע לי זאת. לעומת זאת ניסיתי לקחת דברים יותר טבעיים כמו למשל רמוטיב שסייע לי לתקופה קצרה אבל לא יותר.