שנאה עצמית בגלל המערכת, אף אחד לא מאמין בי ורוצה לעבור בית ספר

אני יודעת שאתם חושבים שלפי הכותרת מדובר בתלמידה בעיתית ,שלא לומדת ורוצים להעיף אותה.אז ממש לא. אני ממש אשמח אם תקראו את זה למרות שכתבתי הרבה,פשוט המצב ממש מורכב.

אני תלמידת כיתה י"ב,שנה אחרונה. ויש לי חלום,וזה לסיים דוקטורט בפיזיקה ולהצליח מאוד בתחום.הגעתי למצב שאני כבר מתבישת להגיד את זה ולחלום בגדול.

אני יודעת שנשארה עוד חצי שנה,אבל אני כבר לא יכולה יותר,ובזמן האחרון זה הגיע למצב של שנאה עצמית כבר.
אני תלמידה מצטיינת: 100 בפיזיקה,95 מתמטיקה וכו' וכו'.
מה שמשנה שאני כבר לא יכולה לסבול לא את הבית שלי ,לא את בית הספר ולא אף מעגל חברתי כזה או אחר.

בגדול,אני תלמידה שכל המורים אוהבים לשנוא אותה. אני כתבתי כאן באתר בעבר על המצב שאני שרויה בו,אבל זה הולך ומדרדר מרגע לרגע.

כך ,המורים שלי כל יום רומזים או חלקם אומרים לי בפרצוף כמה שאני מפגרת במילים עדינות ולא שווה כלום. תבינו,אני בכיתה מדעית, והלחץ על הכיתה שלנו עוד יותר גדול ותמיד יש ציפיה שאנחנו נעמוד בסטנדרטים שמכתיבים לנו.
כך לדוגמא, המחנכת שלי,אם אפשר לקרוא לה ככה,אמרה שאני לא מספיק חכמה בשביל להתמודד עם האוניברסיטה ושהיא לא בטוחה אם אצליח לעמוד בכך. באותה נשימה היא השוותה אותי לילד אחר בכיתה שהוא מקבל מאיות באופן קבוע,והיא אמרה עלי שאני "כל הזמן נלחמת ודברים לא באים לי בקלות",ושאני בסך הכל ילדה רגילה יחסית לכיתה ויש ילדים פי שתיים יותר חכמים ממני כמו אותו ילד. ממש כך,השאירה אותי המומה בלי יכולת להתגונן.

לאחר מכן כשסיפרתי את הסיפור לידיד טוב שלי,הוא אמר לי "תשמעי,אני מסכים איתה אבל היא בהחלט לא הייתה צריכה להגיד דבר כזה". מיותר לציין שמאז הוא פסול מבחינתי.

יש לי עוד דוגמאות בקרב המורים,כמו לדוגמא שבשיעורי מתמטיקה ופיזיקה לפעמים יש לי רעיון ממש יוצא דופן,והמורים כאילו מזלזלים במה שאני אומרת ופוסלים אותו מכל וכל,ולא כי יש להם בסיס מוצדק. ואז כולם צוחקים עלי,המקרה הטוב,במקרה הרע מתעלמים ממני כאילו אני אוויר ולא מתיחסים מלכתחילה.אבל אני לא מוותרת,ולאחר מכן ,כשאני שואלת אנשים אחרים שמבינים הם אומרים או שזה יכול להיות נכון בתנאים מסוימים,אבל אם לא שזה עדיין דרך פתרון מרעננת ומקורית.

אני כבר התרגלתי ליחס הזה מכל המורים,ולזלול,ולדברים בסגנון של "גם הבן שלי רצה להיות רופא אז מה ? הצליח לא? לא! ","הולכת לטייס? לא נראה לי תעמדי בזה","פיזיקה? באמת? את יודעת שהרוב נכשלים,נכון?"...
אבל עכשיו הסיפור החמיר מאוד: עשיתי מועד ב,ולפי תקנון בית הספר מועד ב' הוא זה שקובע. אני שיפרתי במועד ב,אבל למרות ששיפרתי וניגשתי אליו לפי החוקים היא לא הסכימה להחליף לי את המבחן ונשארתי עם הציון הנמוך יותר. היא אפילו לא בדקה לי את המועד ב,ולא טרחה לבדוק לי אותו כי היא מראש הייתה בטוחה שהציון שאקבל נמוך יותר!!!!!!!!! (למרות שהוא משמעותית גבוה).
זאת ועוד,שהיא טענה שאני מזלזלת ומבריזה משיעורים,ובאמת שאני לא ואני כל הזמן הייתי במיונים מהצבא ובגלל זה לא באתי...

כשבאתי לכך למחנכת שלי,שאמורה לעזור לי , היא אמרה לי "מה לעשות שאת לא מאה. אולי את 85 וזה מה שמגיע לך" (והמבחן בוודאות היה מבחן של מעל 95!)
אז אמרתי לה שאי אפשר לעשות דבר כזה על פי התקנון,והיא אמרה לי שכל מורה מקצועי יכול לעשות מה שהוא רוצה והכל לשיקול דעתו.

עד עכשיו הציונים שלי זה היה מה שהציל אותי,כי עם ציונים אי אפשר להתווכח. לא ביקשתי מהם טובות בכלל,אני נמנעת מכל מגע עם המורים ולומדת הכל בעצמי מהאינטרנט לבד,כי אני אפילו כבר לא רוצה לשאול אותם שאלות.

בנוסף,גם המצב בבית שלי לא תורם להרגשה שלי.
נתחיל מזה שההורים שלי מוציאים עלי את העצבים שלהם כל הזמן,ובזמן האחרון זה כבר תפס כיוון יותר מעליב ,במיוחד מאבא שלי שמאוד מתסוכל ממקום העבודה שלו בזמן האחרון וחוזר עצבני הביתה,והוא אמר לי דברים בסגנון של "תפסיקי לדבר כמו ילדה בגן","מטומטמת",פתטית", ועוד כל מיני דברים יפים שלא זוכרת ולא בא לי לזכור, או נגיד שדיברנו על הצבא ואמרתי לו שאני רוצה איזה תפקיד יוקרתי,הוא חצי צחק עלי.
וסיפרתי נגיד על המבחן הזה לאבא שלי היום,אז הוא אמר לי "למה מלכתחילה הוצאת ציון לא טוב? למה לא בדקת את זה איתה לפני?" ואחרי זה כשאמרתי לו שזה משהו שידוע ולא צריך לבדוק,ואני ממש מפחדת מהציון שיהיה והתחלתי לבכות ,סיפרתי לו גם על זה שהמורה אמרה שאני מזלזלת הוא אמר לי "את ילדה שלומיאלית וכל הבעיות קורות רק אצלך. אין שקט ממך אף פעם,את תמיד עושה בעיות,בסוף כולנו נהיה חולים מהדרמות שאת מיצרת. ולמה הלכת לכל המיונים האלה לקורס טייס? מה חשבת שתהיי טייסת? תתעוררי כבר! אני אפילו אמרתי לאמא שאין מצב את מגיעה לגיבוש אפילו,וצדקתי".
וגם הוא הזכיר לי את ציון הפסיכומטרי הנמוך שקיבלתי (600) ושהמוח שלי לא מספיק מפותח ואני לא מצליחה בדברים.

כמובן שאמא שלי קטעה אותו וצעקה עליו אחרי זה שיפסיק וזה לא אשמתי בכלל,ולא שמעתי את ההמשך כי הלכתי לחדר.

בנוסף,בזמן האחרון הוא בכללי כל הזמן אומר לי שהוא מתחיל לחשוב כמו המחנכת שלי שאני בנאדם לא מוצלח (הוא לא אומר לי את במפורשות אבל רומז לי בצורה עבה מאוד), ושדברים לא באים לי בקלות אף פעם.

ולפעמים בא לי לצעוק עליו שהוא בכלל לא מבין כלום,ונראה אותו עושה פסיכומטרי בזמן בית ספר שאתה חוזר ב4-5 הביתה וגם משלב עם זה בגרויות ,וגם מיונים נון סטופ מהצבא ,ומנסה להוציא בהכל ציון טוב, כשאתה צריך ללמד את עצמך את כל החומר בכל המקצועות כל הזמן לבד מסרטונים כי המורים לא עוזרים, רק מכשילים ואין למי לפנות.בנוסף אני עשיתי מה שהוא לא עשה כל החיים שלו,ולכן אין לו אפילו זכות לבוא אלי בביקורת שהוא לא עשה תואר בכלל ולא עשה פסיכומטרי אף פעם בחיים ,שלא נדבר על הבגרויות שלו שהציונים לא הכי טובים.
אבל כמובן שאני לא אומרת,מתוך כבוד להורים שלי.
אפילו האנשים שחשבתי שמאמינים בי והם יד ימיני הפסיקו כבר...


שורה תחתונה, אני פשוט מתוסכלת. התחלתי כבר באיזה שהוא שלב לפתח שנאה עצמית בגללם,בגלל כולם בעצם, לשנוא את המערכת .אני לא ישנה טוב,לא מרוכזת,רזיתי בזמן האחרון ואין לי מצב רוח.

מיותר לציין שהבטחון העצמי שלי מרוסק לחלוטין,וכל טיפת בטחון שהייתה נעלמה.

אני באמת כבר לא מוצאת את הכוחות להמשיך הלאה . אני לא יודעת מה לעשות עם המשפחה,החברים שאין לי, המורים שמכשילים אותי. הם גרמו לי לא להאמין בעצמי, ולחשוב שאני איזה סתומה או במקרה הטוב "ממוצעת " שלא תצליח כמו שהיא רוצה.
אין לי גם עם מי לדבר בכלל בכלל. חשבתי על פסיכולוגית,אבל זה גם יקר וגם כשאמרתי להורים שלי הם אמרו לי שאני פתטית כבר ואני לא צריכה כלום והכל בסדר איתי.

אני פשוט מרגישה שאני משתגעת... ובעיקר בודדה.
חשבתי אולי לעזוב את בית הספר וללמוד אקסטנרי,כי גם ככה אני לומדת את כל החומר לבד בלי מורים והם רק פוגעים בציונים שלי,אבל אני יודעת שההורים שלי יהיו נגד .

אבל מה אני עושה בנוגע לבית? איך להתמודד?

אני פשוט מתפללת שהכל יעבור כבר,והצבא הזה יציל אותי ואני אשרת בבסיס רחוק,ולא אחזור הביתה כמעט בכלל ...

אני אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. ואם קראתם הכל ממש תודה,זה יותר ממה שהקשיבו לי כולם ביחד.