שונאת את החיים שלי - רגע אחד ככה רגע אחד ככה

רגע אחד אני מקובלת, רגע אחד אני אוויר.
רגע אחד אני מאושרת, רגע אחד אני בוכה.
רגע אחד אני חולמת, רגע אחד אני מתרסקת.
רגע אחד אני נתמכת, רגע אחד אני מתמוטטת.
יש ממני ציפיות גבוהות ואני לא יכולה לעמוד בהן, בעיקר עכשיו.
*אני לא מקובלת אבל לא דחויה. אני סוג של אייקון, מתים עליי ומתחברים איתי, והיה איזה יום שהייתי חולה אז כמה ימים לא הגעתי ואז עשיתי הפתעה והגעתי באמצע היום וכל הכיתה התחילה לשיר שירים ולצעוק ולמחוא כפיים וקמו לחבק אותי עד שהמורה ביקשה שאחכה בחוץ עד סוף השיעור כשכולם יירגעו. אבל כשכולם מסתובבים בהפסקה ועושים שטויות עם החברים הקרובים, אני נשארת לבד.
*הורים שלי רבים ועושים לי ולאח שלי שטיפות מוח (הם גרושים), ולמרות שהמצב היה יכול להיות יותר גרוע אני שונאת אותו.
*אני כל הזמן רבה עם החברות הכי טובות שלי. כשאני רק מנסה להגיד להן למה ומה קרה היום הן הופכות את זה למלחמת עולם שלישית.
*יש לי ולעוד כמה ילדים חבורה מגובשת, אבל ברוב הפעמים מתוך החבורה אני מרגישה הכי אאוטסיידרית. חוץ מזה זו קבוצה סודית של 7 ילדים מתוך 23 בכיתה, וגילו על זה והפיצו והלכו למחנכת, ועכשיו אני קצת דואגת.
*הקראש החמור מאוד שלי לא שם עליי בשיט. כולם מתחברים איתו חוץ ממני.
*החלטתי להפסיק עם הפסיכולוגית. הרבה זמן אני מרגישה שהיא לא עוזרת לי בשיט אבל זה התפוצץ ומתישו פשוט אמרתי לאמא שלי "לא הולכת אליה יותר". הפסיכולוגית אומרת שבסדר אבל אני חייבת לבוא עוד פעם לפחות להפרד ולסגור הכל ופשוט לא בא לי.
*אבא שלי מאוד לוחץ עליי לעשות ספורט. אני יודעת שזה לטובתי ואני באמת צריכה להתחיל עם זה, אבל כל הלחיצות ממש לא עוזרות.
*אח שלי בעל הפרעות קשב וריכוז ועל הרצף האוטיסטי, והוא נמצא בבית ספר "רגיל" עם ילדים דפוקים. מתחילת השנה הוא עבר התעללות ובריונות קשה בכל יום. רק לפני שבועיים הביאו לו סייע וגם זה אחרי ריבים עם כל העולם ואשתו, והוא בכל מקרה יעבור בצפר השנה, אבל את כל החרא מהבצפר הוא מוציא עליי.
*אני כוססת ציפורניים באופן נורא עד זוב דם וכאב. אני מכורה מגיל שנתיים ופשוט לא מצליחה להפסיק.
*אני ממש לא מרגישה בנוח לגבי הגוף שלי. אני 1.57 ושוקלת לפחות 55 ק"ג, ואולי זה יחסית בסדר, אבל לא כשאתה בחטיבה עם רזות רזות שהולכות בחולצות בטן ושורטס. בכללי אני לא אוהבת את איך שאני נראית וחושבת שאני שמנה ומכוערת.
*הכרתי משהי מהעיר לידנו (סיפור ארוך איך) ונפגשנו והיא ממש ממש עוזרת לי אבל לא בדיוק מספיק. היא באמת ילדה מושלמת אבל... אני לא יכולה לדבר איתה על ההורים שלי ועל אח שלי וזה משגע אותי.
*הייתה לי חברה ממש טובה, החברה הכי טובה שלי מכיתה ג', ואף פעם לא רבנו, עד תחילת השנה. אז הייתה תקופה שרבנו כל יום. מתישהו היה ריב ענק שאחריו נרגענו והשתדלנו והכל היה בסדר עד שפשוט התחלנו להתרחק. היא ממש חסרה לי. היא גם גרה יחסית רחוק ממני ושומרת שבת ובפנימייה בשאר השבוע, אז ממש קשה לנו להפגש.

אני חושבת שחפרתי מספיק ועברתי על הכל. אני יודעת שביחס לחיים של אחרים אולי זה לא כזה נורא ואני צריכה להגיד תודה שאני קמה בבוקר, אבל כשהיית אוויר כל החיים שלך ועכשיו הכל התהפך ורגע אחד אתה ככה רגע אחד ככה... זה סיוט.
אני ממש צריכה עזרה. אני במצב חרא.

*מצטערת על הקללות. אני במוד לא משהו.