יש לי חלום, אף אחד לא מאמין בי, כולם מזכירים לי כמה אני ממוצעת ולא מוצלחת במיוחד

שלום לכולם.

אני כותבת פה אחרי תקופה ארוכה שאני שומרת את הדברים בבטן.
יש לי חלום. החלום שלי הוא לסיים דוקטורט בפיזיקה,ולהיות מרצה באוניברסיטה בעתיד,וגם לחקור דברים ולגלות.
הבעיה שאני מאוד רוצה,אבל אף אחד לא מאמין בי. למרות שיש לי ציונים טובים ואני עומדת על 100 בפיזיקה ו90+ במתמטיקה (אני בי"ב), ואני גם מרחיבה ידע בפיזיקה ומתמטיקה מעבר לחומר התיכוני ,עדיין אנשים נותנים לי סיבה למה אני לא מספיק טובה ומספיק מוכשרת בשביל לעשות את זה.

אני כבר רגילה באופן כללי לקבל יחס מזלזל מאנשים,למרות שאני מרגישה שאני לא יודעת מה לא בסדר איתי שאף אחד לא תופס ממני,או לפחות אם לא תופס שלא יזלזל בי בפנים. אפילו אני לא צריכה להרשים או שיתפסו ממני,אבל לא שיורידו אותי בצורה שהם עושים.

כך לדוגמא, המחנכת שלי אמרה לי בכבודה ובעצמה שהיא לא חושבת שאני מספיק חכמה בשביל להתמודד עם האוניברסיטה ושהיא לא בטוחה אם אצליח לעמוד בכך. באותה נשימה היא השוותה אותי לילד אחר בכיתה שהוא מקבל מאיות באופן קבוע,והיא אמרה עלי שאני "כל הזמן נלחמת ודברים לא באים לי בקלות",ושאני בסך הכל ילדה רגילה יחסית לכיתה ויש ילדים פי שתיים יותר חכמים ממני כמו אותו ילד. ממש כך,השאירה אותי המומה בלי יכולת להתגונן.
לאחר מכן כשסיפרתי את הסיפור לידיד,הוא אמר לי "תשמעי,אני מסכים איתה אבל היא בהחלט לא הייתה צריכה להגיד דבר כזה". מיותר לציין שמאז הוא פסול מבחינתי.

אני ממש לא הולכת להגיד שהיא לא צודקת בעניין של הלמידה,כי בסך הכל אני כן ילדה שלומדת ועובדת קשה בשביל להשיג ציונים טובים במיוחד במקצועות ההומאנים שיותר קשה לי,אבל לפני שהיא אמרה את זה הרגשתי חכמה ביחס לכיתה שלי,דבר שהוריד לי את הבטחון לגמרי לאחר מכן.

בנוסף,גם מהחברים שלי לכיתה אני לא זוכה ליחס אוהד. אתן דוגמא מהשבוע האחרון. אני כתבתי שיר והקראתי אותו בכיתה (יותר נכון המורה קראה אותו בלי רשותי,לא רציתי).
מיד לאחר מכן, קמה ילדה ואמרה "חח מה,יש לך כישרון בכלל?". מיד עוד ילד קם ואמר "היא העתיקה את זה מאיזה מקום בדוק מה אתם באמת קונים את זה".
אני לא ידעתי אם להיות מוחמאת או לא,אבל הקונוטציה השלילית והטון של הדברים לא התפרשו בצורה טובה מבחינתי.
או נגיד שכולם משוויצים בזימונים שהם מקבלים מהצבא,ואני לא אומרת כלום על מה שאני מקבלת או עוברת . אז נגיד היום משהי אמרה לי שבטח עצוב לי שלא ממינים אותי לדברים,ואני שתקתי,כי הרגיש לי מאוד מגוחך עכשיו לנסות להרשים אותה ולהתפאר בדברים שממילא הרבה עוברים .

יש לי עוד דוגמאות בקרב המורים,כמו לדוגמא שבשיעורי מתמטיקה ופיזיקה לפעמים יש לי רעיון ממש יוצא דופן,והמורים כאילו מזלזלים במה שאני אומרת ופוסלים אותו מכל וכל,ולא כי יש להם בסיס מוצדק. אבל אני לא מוותרת,ולאחר מכן ,כשאני שואלת אנשים אחרים שמבינים הם אומרים או שזה יכול להיות נכון בתנאים מסוימים,אבל אם לא שזה עדיין דרך פתרון מרעננת ומקורית.

אבל הבעיה שאפילו לעיתים לא מתיחסים למה שאני אומרת,אני אוויר מבחינת כולם. פעם אחת אפילו תיקנתי את המורה למתמטיקה שלי וכשאמרתי לה שיש טעות בתרגיל היא אמרה "איזה שטויות תתרכזי בלפתור" ואז לאחר מכן ששעה אף אחד לא הבין למה יש בעיתיתות בתרגיל,היא הסכלה שוב והבינה שהעתיקה אותו ללוח לא נכון. מילא זה,אבל אני ואותו גאון של הכיתה יושבים אחד ליד השניה בשיעורים, ולפעמים אני והוא חושבים אותו דבר ,רק שהוא אומר והמורה מתיחסת אליו ונותת לו כבוד וכשאני מנסה לדבר אני כמו אוויר,היא מתעלמת ממני באופן מודע.

בקיצור,אחרי שהבנתם את הרקע של הדברים, אתם בטח מבינים למה אני לא מאמינה שאני אגשים את החלום שלי. אני פשוט מרגישה באיזה שהוא מקום שאני כן נלחמת,לא כמו שמחנכת שלי תיארה אותי,אלא על הכבוד והיחס שמגיעה לי ולא הזלזול המכפיר הזה מאנשים. אני כבר מפסיקה להאמין לעצמי כבר שאני אגיע לשם ואני מסוגלת כי כולם על בסיס יומי מזכירים לי כמה אני ממוצעת ולא מוצלחת במיוחד עם חשיבה עקומה ,ואז מגיעות מחשבות בסגנון "אולי הם צודקים ואני סתם מסרבת לראות ולהכיר בכך? אולי באמת עדיף שאמצא כיוון אחר בחיים?"

אם הגעתם עד כאן וגראתם הכל,אז תודה רבה ,וממש אשמח לשמוע את דעתכם בעניין,אם זה דרכי התמודדות או לחוות דעה.

תודה .