אחרי כמה חודשים טובים שלא העלתי שאלה לאתר אני מוצאת את עצמי שוב פה,
מנסה לחפש תמיכה ומילים שיוכלו להרים אותי למעלה.
אני עוברת תקופה מאוד מאתגרת אם נתנסח במילים אחרות, אני מנסה להפיק את המירב מכל החרא של החודשים האחרונים, אבל משהו פה לא עובד כמו שצריך.
אני אסביר, לפני שבוע וחצי התגייסתי.
אחרי שנלחמתי כמה חודשים טובים עם הצבא לקבל את התפקיד שרציתי, ואכן בסוף קיבלתי. 1-0 לשיר.
עכשיו אני תוהה אם זה היה שווה את המאמצים.
אני בטירונות וקשה לי, לא לא פיזית, נפשית קשה לי, הנפש שלי רוצה לבכות ואפילו לזה אין זמן.
וזה לא האוכל, לא המקלחות או חוסר ההיגיינה המשווע, וזה לא שאין זמן לנשום.
היחס.
לא האמנתי בחיים כמה מילים יכולות לרמוס אותי ולהוריד אותי למטה.
אני עדיין לא מבינה איך הגעתי למצב שמסביבה שמוכרת לי אני לא נפגעת כמו שאני נפגעת ממילים של ילדה בגילי שקוראת לעצמה מפקדת. הצגה לא הצגה, זה הורס אותי.
וזה לא הכל, התגייסתי מבולבלת, עם מטען נפשי מאוד גדול,קיבלתי כאפה מכל כיוון. הבנות שאיתי לא הרגשתי חיבור עם אף אחד ואני לא חושבת שהן יודעות מי אני באמת, מה אני באמת.
אז הגעתי לצבא, ותוך שבוע וקצת הדבקתי על עצמי תווית של "המוזרה חסרת הביטחון" שאף אחד לא מתייחס כשהיא מדברת...
ועד כמה שידוע לי לא היו לי בעיות חברתיות, אומנם, אני לא מוקפת באלף חברים, אבל יש חבורה קטנה של אנשים שנבחרו בקפידה שיודעת לעשות לי טוב ויודעת להרים אותי. אבל הם לא פה, כל אחד בחר נתיב משלו, אני הגיוס האחרון מבין החברים שלי, רובם קרביים או תומכים ככה שלהיפגש נראה כרגע כמו משימה בלתי אפשרית.
שבוע וחצי. רק שבוע וחצי מתוך שנתיים אני פה ורע לי. אין תחושה יותר הרסנית מחוסר שייכות. אני משרתת בבסיס סגור גם בקורס ובסדיר ובואו נאמר ככה, אני לא אראה את הבית הרבה במהלך השנתיים הקרובות.
נמאס לי להרגיש עוף מוזר, נמאס לי שהדמעות יורדות ברגעים הלא נכונים ליד האנשים הלא נכונים. נמאס לי להיות עצובה, נמאס לי שהחברה מדביקה עליי תוויות, נמאס לי מהצעקות של המפקדת, והכי נמאס לי ששומעים אותי אבל אף אחד לא באמת מקשיב.
אבל עד שדברים יסתדרו..2-1 לצהל
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות