גם אחרי שעברו שנתיים מהפרידה, עדיין זה לא נשכח ולא מרפה, מה עושים?

היי שלום לכולם,
אני בת 26 כיום, לפני כשנתיים הייתי בזוגיות למשך תקופה של 4 שנים,
זה בהחלט היה מה שנקרא האהבה הראשונה שלי,
הבחור היחיד שיצאתי איתו מאז ומעולם.
אני בחורה נורא חברותית ואוהבת מאוד אנשים,
לא עושה הכללות על גברים\נשים, משמע אם גבר פגע בי אז כל הגברים אותו הדבר.
אני מרגישה שאחרי שמה שהיה בינינו נגמר (הסיבות לא משנות כל כך כרגע, זה באמת נורא מורכב ולי עם עצמי קשה להסביר את זה) יש לי הרגשה שזה לא ירפה ממני.
הפרידה הייתה ניתוק מוחלט, אנחנו גרים במרחק של 6 שעות האחד מהשני ואין סיכוי בעולם שנתראה שוב בטעות.
כל השנתיים האלו לא החלפנו רבע מילה, חודשיים אחרי שנפרדנו כבר הייתה לו זוגיות חדשה ואני לא הרגשתי צורך במישהו שיעזור לי להתגבר או במישהו "להתנחם עליו".
עוד לפני שהיינו ביחד הייתי מהבחורות שאוהבות את הלבד שלהם, מאוהבות בחופש ובהרגשה שאני כאן בכדי להשקיע בעצמי.
הוא היה הגבר הראשון שלי, אחריו לא התנשקתי אפילו עם מישהו אחר.
הלב שלי הפך לקרח מהבחינה הזאת, וחזרתי שוב להיות ילדה קטנה בת 16 שלא חושבת על שום דבר ושאין לה צורך בשום דבר שימלא אותה מחדש.
ועדיין, עדיין זה לא מרפה ממני,
הוא מופיע לי אחת לשבוע בחלומות, לפעמים לבד, לפעמים עם בת זוגתו, לפעמים גם כמה פעמים רצוף.
שלא נדבר על כך שהרשתות החברתיות מנפצות בי משהו.
הדבר שלא קל לי זה שהפכנו לזרים, הוא מת בעיניי, לא במובן הרע, פשוט היה לי סוג של תקופת אבל.
אני בנאדם נורא אופטימי ומאמין, כרגע לא עוברת בי המחשבה על זוגיות ואין לי צורך במגע אפילו. טוב לי ככה.
אבל הוא פשוט לא מרפה ממני.
לא רק בחלומות, גם בדברים שאני עושה ביומיום, מרגישה שזה לא פייר עד כמה שזה נשמע קטנוני.
מכאב עם הזמן זה הפך לאכזבה מעצמי ועצבים...
אני מדברת המון לעצמי ומנסה לחזק את עצמי, אבל דיבורים לחוד, מעשים לחוד
חבל שאין off\on במתג של הראש
אולי ככה הייתי מצליחה לישון.
מלבד זה ישנם מחשבות שצצות לפעמים על כל הטעויות והחלטות מסויימות שהיו, שאני לא מנסה לנבור בהם יותר מדי אבל הן לא מפסיקות לקפוץ לי בראש למרות שאין טעם ועניין לנבור בהן מחדש.
אני לא יודעת למה כתבתי את זה כאן, אשמח שתכתבו כל מה שעולה לכם בראש ואם חוויתם מקרה דומה לכך שהסביבה אמרה לכם "הזמן יעשה את שלו" "זה רק תקופה" ויום אחד אתם פשוט קולטים שזה לא רוצה לעזוב אותכם בשקט.