כל חיי סבלתי מההתנהגות המגעילה של אבי כלפיי וזה נמשך עד היום, מרגיש אבוד ובודד

שלום לכולכם.. אני ממש מרגיש צורך לפרוק את זה כדי לקבל הקלה מסויימת וגם כדי לקבל עצות מאנשים אחרים..

אז ככה, רוב חיי סבלתי בקשר שלי עם ההורים, המצב הכלכלי שלנו תמיד היה יציב ובסדר רק הקטע הוא שהמשפחה עצמה קשה מידי בקטע של יחס ואהבה..
לא היה אצלי אף פעם שחזרתי הביתה ואמא או אבא שאלו אותי לשלומי.. זה תמיד היה שהאמא היתה או במחשב או בעיסוקים אחרים, והאבא חוזר מהעבודה הביתה מתעלם ממני או שמרגיש צורך לזרוק איזו הערה דפוקה " אווו חמורררר" או נותן לי הערה אחרת על משהו ששחכתי לעשות (לזרוק תזבל או משהו בסגנון)..

תמיד היו עלי רק ביקורות וצעקות.. זה היה מהבית ספר, עד הצבא (יצאתי על נפשי תדעו בהמשך למה) ואף פעם לא היתה לי תמיכה חוץ מכסף וכסף שבתכלס היה בסהכ נייר ריקני שקנה לי דברים והאכיל אותי כל השנים האלה...
תמיד היו מבקרים אותי על הציונים שהבאתי בבית ספר, על דרכי ההתנהגות שלי (אם משהו לא היה להם בסדר, ואופי שלהם נוקשה כמו של האנשים של פעם... אז הם היו יוצאים עלי בצעקות והיה גיהנום בבית..
אבא שלי מגיל קטן החדיר לי לראש שאם לא אלמד, אם אהיה כזה וכזה אנשים ישנאו אותי, יסתכלו עלי מגעיל, לא יראו אותי ממטר ואף אחד לא ירצה אותי..
תמיד אמר לי שאין כזה דבר "חברים" שכולם הם אנשים סתמיים בחיים שרק רוצים ממני רווח...
הייתי גם מקבל מלא מכות ממנו בתור ילד, במקום לשבת ולדבר איתי על דברים שעשיתי זה ישר היה נגמר במכות כסאח..

פיתחתי מלא בעיות נפשיות, יש לי חרדות מהציבור... הערך העצמי שלי נמוך..
אפילו כשאני מנהל שיחה עם בן אדם הדופק שלי עולה, תמיד יש לי מחשבות שחושבים עלי דברים רעים...
ומי שלא עבר את זה לא יודע מה זה, ואני לא מאחל לו גם לדעת מה זה ולעבור את זה..זאת אחת הסיבות שהשתחררתי מהצבא.. הייתי מתעצבן מהר.. היו לי בעיות..
לא הצלחתי פשוט!

כיום אני לומד לתואר במכללה, והבנתי שאני לא יכול יותר לחיות עם ההורים האלה יותר..
עזבתי אותם לטובת המעונות של המכללה..
עכשיו אני גר לבד, חייב לציין שעשיתי בשכל והבחירה שלי היתה מצויינת... מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו..
רק הבעיה היא שאתמול אחרי שחזרתי לבקר את ההורים אחרי תקופה שלמה שלא ראיתי אותם, שוב קיבלתי את אותו החרא בפנים...
האבא הזה עם ההערות המפגרות שלו, אמא שקועה במחשב...

רציתי לקום על האבא הזה ולפרק אותו במכות רצח שם.. העלה לי את כל הסעיף.. אבל בחרתי פשוט לצאת מהבית ולחזור למעונות..


ההרגשה העצמית היא קשה!!
אני מרגיש לבדי בעולם הזה... שהכל מוטל רק על הכתפיים שלי בלי אף עזרה מאף אחד... יש לי חברים ממש קרובים (אבל חלילה,אני לא אחד שיבקש שיתמכו בי... הם גם צריכים לקום על הרגליים שלהם)...
וזהו...יצאתי בכוחות עצמי לעולם הפתוח שאני נמצא בו כבר חודשיים (מרגיש מעולה מצד אחד, אבל מצד שני קיבלתי את הכאפה של החיים שאני אשכרה לבד בכוחות עצמי נגד כל כך הרבה דברים)

אין לי כל כך כח....
לא יודע מאיפה לקחת את הכל להתמודד עם הכל..


תודה רבה למי שנשאר איתי עד כאן, לקחת על עצמו את היוזמה לקרוא את כל החפירה שלי ולהגיב לי...