לא מוצאת סיבה לחיים. התייאשתי. בבקשה תעזרו לי

היי, אני מיואשת מהחיים ומיואשת מעצמי וחשבתי שאולי אוכל לקבל כאן עצה כי ניסיתי כמעט כל דבר אפשרי ולא מצאתי משהו שישנה את המצב שלי.
אני בת 16 ועברתי די הרבה ביחס לשנים שבהן אני נמצאת בכדור הזה. אני אספר בקצרה...
מגיל קטן אני בחיכוך עם המרחב, ולא קל לי, אני מאוד מקשה על עצמי. תמיד הייתי די לבד, עם חברה אחת או שתיים, גם זה בקושי... לא שאני מתלוננת, המעט הזה יכול להיות מדהים עם זו חברות אמיתית, אבל אני חושבת שאף פעם לא הרגשתי שייכת.
ההורים שלי לא קיבלו אותי וניסו להסביר לי שאני צריכה יותר חברים ושאני צריכה להיות יותר "ככה" ופחות "כזאת", שאני לא בסדר ושאני צריכה להשתנות, משפחה ביקורתית מאוד שמן הסתם גרמה לי להיות ביקורתית כלפי עצמי וכלפי העולם.
בבית היו מריבות וצעקות בין ההורים, זה היה נראה רגיל לגמרי, לא הכרתי משהו אחר... אבא שלי היה מכה את אחי מידי פעם, גם אותי פעם או פעמיים, לא איזה ביג דיל אבל עדיין קשה וטראומתי לילדה קטנה, בעיקר לראות את האח הגדול שלה חוטף בלי שום סיבה...
לפני כמה שנים ההורים שלי התגרשו ולקחתי את זה קשה מאוד, נכנסתי לדיכאון, הרגשתי שכל המעטפת ה"יציבה" שהכרתי מתפרקת, עברנו דירה ובית ספר, ושנה לאחר מכן עברתי עוד פעם לבית ספר חדש. כתוצאה מהחרדה החברתית כל השינויים האלו לא היו לי קלים במיוחד...
נכנסתי לדיכאון קשה שהתלווה עם הפחתת הפעילות בכל הנושאים, הפסקתי לאהוב את כל מה שבעבר מצאתי בו עניין... ונו, כל מה שדיכאון מביא איתו... גם חוסר תיאבון שלא שמתי לב אליו בהתחלה, ובצירוף עם ההרגשה של "אני מיותרת" ו"אני נטל" והבדידות והביקורתיות מרל הכיוונים וחוסר השליטה בכל מה שקורה לי, אבל בעיקר התחושה שהקרקע נשמטת לי מבין הרגליים - נכנסתי לאנורקסיה... זה הרג אותי, מבפנים ומבחוץ בו זמנית. התחלתי לקבל תגובות מאנשים, דברים לא נעימים שאני לא אפרט לגביהם. ירדתי במשקל המון, אבל זה בכלל לר מה ששינה לי. בעיקר שאלתי את עצמי "איך ההורים שלי פאקינג לא שמים לב למה שעובר עליי?" האנשים שאמורים להיות קרובים אליי ביותר... ברגע שהמשקל שלי נחת למתחת ל30 קילו הם כבר שמו לב. והדיכאון התגבר וגם הייאוש וחוסר התקווה והריקנות ובעיקר הרצון לשים קץ לחיים. התחלתי לחתוך והיו גם שני ניסיונות התאבדות שכשלו. אני עדיין חושבת על זה בין המחשבות על האוכל (שכרגע אני בתהליכי החלמה שדי מצליחים מבחינה גופנית אבל מבחינה נפשית בכלל לא לצערי) לבין המחשבות של הOCD שהצטרף לחיים שלי לא מזמן (כי כל הבעיות הנפשיות שלי לא הספיקו. צריך עוד).
אני רוצה למות, אני לא מוצאת סיבה לחיות. ואני לא אעשה את זה בגלל החוויה הטראומטית שיכולה להיווצר אצל האנשים שקרובים אליי, למרות שכרגע לא ממש רואים מה עובר עליי, יותר עסוקים בלבקר אותי ולהגיד לי להשתנות, אבל בכל זאת, לא אעשה את זה להם. תמיד היה לי אכפת מאוד מכולם ואיכשהו למדתי לשים את עצמי במקום השני, זה היה די ברור שאני הרבה פחות חשובה מכל השאר. תמיד וויתרתי על עצמי וגם במצבים הכי קשים הייתי שם בשביל לתמוך במי שצריך. אבל מי יתמוך בי? מי יהיה שם בשבילי? אני צריכה את זה כל כך ואף אחד לא באמת מבין מה עובר עליי.
ואני בכל זאת תוהה ושואלת את עצמי, עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד בזה? אני רוצה לרצות לחיות בשביל עצמי ולא רק בשביל אנשים אחרים.
אני מרגישה שגם אם אצליח לעבור ולפתור את כל זה, בשביל מה לחיות? יש סיבה אמיתית? אני לא חושבת שאני מבינה בכלל מה זה אושר או הרגשה טובה... גם אם אעלה למעלה, זה יהיה לא מוכר ואני אפול שוב.
אם למישהו יש עצה או אפילו את הדבר הכי קטן להגיד, לגבי כל אחד מהנושאים שכתבתי עליהם, זה יכול לעזור מאוד.
תודה מראש