בן יחיד להורים, חולם על קרבי אבל תקוע בג'וב. אך מונעים ממני את זה?

אהלן
הסיפור הוא דיי ארוך, מצטער על כך מראש
אני משרת בחיל האוויר, במערך הטכני, טכנאי.
למדתי בתיכון של חיל האוויר, אבל אני לא הנדסאי.
אם אתה לומד בתיכון של חיל האוויר, אתה מסופח לחיל האוויר מהיום הלימודים הראשון.

מאז שהייתי ב י"א, אני חולם לשרת על קרבי.
הצטרפתי לקבוצת "אחריי" שעוסקת בכושר קרבי, והתאמנתי פעמיים בשבוע.
יש לי סוג של באג שתקוע בראש, שאני חייב ללכת לשם, אני חייב לחוות את זה.
אני מוכן לוותר על הכל, על תנאים, על יציאות, אני רק רוצה להגיע לשם.
אני מורעל בקטע פסיכי.
אחרי שסיימתי י"ב, התייאשתי, ידעתי שאבא לא יחתום, נלחמתי איתו על זה שנה וחצי, ובלי תוצאות.
החלטתי להמשיך ללמוד, ללכת למכללה.
וויתרתי על זה, כי היו לי גם משקפיים, רק בגלל זה לא נתנו לי גיבוש טייס ויום סיירות.
מאז שהתחלתי, אין יום שלא חשבתי על זה.
שאני עושה טעות, שלא נלחמתי מספיק, התחלתי להתחרט על כך.
החלטתי שאני חייב ללכת על זה פול טיים, התחלתי לעבוד יותר וללמוד פחות, התחלתי לחסוך לניתוח לייזר להסרת משקפיים, וחסכתי.
ברגע שהיה לי מספיק כסף, נשרתי מהמכללה, לבד, הודעתי להורים על כך, כמובן שהם כעסו עליי בטירוף, אבל החלטתי שאני חייב לנסות, לפחות לנסות, אני לא יכול להמשיך לחיות יום-יום כשהמחשבות מציפות אותי ללא הפסקה.
עשיתי את הניתוח במרץ, והיה לי שבוע החלמה. הניתוח עבר בהצלחה, והתוצאות מעבר למצופה.
בקבוצת הכושר הקרבי שהייתי, היה לנו מסלול סדרת פסח, שם אגב, המדריך אמר, כי יש גיבוש "גרעין גבעתי", שמי שרוצה, יכול לנסות, אז ניסיתי.
ידעתי שאין דרך לצאת מחיל האוויר,לא משנה מה,במיוחד מהמערך הטכני, אבל החלטתי לנסות, אין לי מה להפסיד.
עברתי את הגיבוש בהצטיינות, והמפקד דיבר איתי על המשך המסלול, הכולל שבועות של מסעות ואימונים מפרכים, החלטתי שאני בפנים.
אך שבוע לפני האימון הראשון, הוא התקשר אליי ואמר שהוא מוציא אותי מהקבוצה, כי חיל האוויר לא מוכן לוותר עליי, זה שבר אותי נפשית.

ביוני התחלתי קד"צ בטכני בחיפה, ולאחר חודשיים התגייסתי לטירונות.
אין יום שאני לא חושב על הקרבי, וזה שובר אותי לפעמים בלילות, שלא ניסיתי מספיק חזק.

הגעתי לתפקיד שהוסמכתי עליו, האשים פה אחלה, אבל...
לאחרונה מתייחסים אליי ספציפית באופן נוראי, מבטלים לי אפטרים, בגלל שלא עשיתי מבחן עיוני ומעשי, שכל חייל שמגיע ליחידה צריך לעבור.
ישבתי על המפקדים שבועיים שלוש על כך, שיבחנו אותי, ובחנו אותי על העיוני אחרי שבועיים של חפירות.
אגב, את כל האחרים מהקורס בחנו, ורק אותי שלא. אני בין ה-3 שנשארו שלא בחנו אותם.

את העיוני עברתי בהצלחה, אבל המעשי מושכים, לא רוצים להקשיב או לשמוע, אני מתחנן שיבחנו אותי, כי זה יישפר את היציאות והתנאים שלה כאן משמעותית, כאמור, רק בגלל המעשי ביטלו לי את האפטר שביקשתי, אחרי שאני סוגר כאן שבת.
אני מרגיש תלוי באוויר, כ-4 מפקדים מתייחסים אליי חרא, אני מת לעוף מפה, מנפנפים אותי ולא מוכנים להקשיב, אין כאן עם מי לדבר.
אני הרבה זמן חושב על להיות נפקד, להיכנס לכלא ולהתפלל לקצין מיון כשאשתחרר ממנו, לצאת מכאן, וללכת להיות בתפקיד "לוחמה" , גם בגלל היחס של המפקדים, וגם שיש לילות שאני לא ישן טוב, כי אני חושב על הקרבי. אין יום שאני לא חושב על זה.
כיפת ברזל, הגנק (יחידת הגנה קרקעית של חיל האוויר), כל תפקיד שייתן לי את הסיפוק הזה, ולא חסרים כאלה שלא דורשים חתימת הורים..
אני מוכן לתת הכל, להשקיע, גם בתפקיד הזה שאני נמצא בו, אך מונעים ממני את זה, בלי למצמץ.
תנו לי אוכל, מיטה, שינה, ואתן לכם את הנשמה, רק תנו לי את ההזדמנות, אבל כנראה שהם לא רוצים את זה..
אני כבר לא יודע מה לעשות, חשבתי ללכת לקצין הפסיכולוגי ולשפוך לו הכל, רק שיעביר אותי מכאן או שיעשה משהו עם זה, אין עם מי לדבר כי זה המפקד שלי ביחידה, והוא הבנאדם האחרון שאפשר לפנות אליו.
מה אני עושה?