לא משנה כמה אני מתאמצת אני עדיין בודדה. מה לא בסדר?

בואו נגיד שהחיים שלי לא דבש.
הסיפור שלי מתחיל אי שם ביסודי אבל בגלל שאני חייבת לקצר אני אתחיל לספר לכם על תחילת כיתה ז'. חשוב שתדעו שמעולם לא סיפרתי את מה שאני הולכת לספר לאף אחד למרות שתמיד קיוויתי שיהיה לי מישהו לסמוך עליו ולספר לו.

בכיתה ז' לא היו לי יותר מידי חברים. היו לי כמה ידידות ושתי חברות טובות. החברות שלי לא היו איתי בכיתה ובגלל שתמיד הייתי מהחנונים האלה אף אחד לא באמת ראה אותי. לאט לאט החברות שלי התרחקו ממני ולא היה לי מושג איך לתקן את הכל אז יצא שנשאתי לבד לחלוטין, או לפחות ככה זה הרגיש לי. אני התחלתי להיות יותר ויותר בודדה והעצב השתלט עלי. הציונים שלי התחילו לרדת ואז הרגשתי עוד יותר חרא עם עצמי. באצמע כיתה ח' בערך עברתי בחינה לבית ספר אחר בתקווה ששם אני אוכל להתפתח מבחינה חברתית ולימודית. העברתי את מה שנשאר מכיתה ח' בציפיה שכיתה ט' תתחיל כבר ואני אוכל לשכוח שאי פעם הייתי בודדה. אבל הזמן עבר לאט. הייתי בוכה כל הזמן ומתבודדת בחדר שלי עם המחשב וההורים שלי היו מתעצבנים עליי שאני לא מתקשרת איתם אבל פשוט לא יכולתי לספר להם את כל מה שעובר עליי כי היה לי ברור שהם יגידו שזה פשוט גיל ההתבגרות וכאלה.
יום אחד בחופש הגדול סיפרתי לאמא שלי מעט ממה שעובר עליי וקרה בדיוק מה שציפיתי, היא אמרה לי שהכל יעבור ושאני סתם מנפחת הכל. טוב זה היה לי ברור מראש.
סוף סוף התחילה כיתה ט' בבית ספר החדש וכולם בכיתה שלי היו כל כך נחמדים! הייתי בטוחה שעכשיו הכל הולך להיות מעולה. אבל עוד יש לי בעיה. כמו בכל כיתה יש בכיתה שלי קבוצות כאלה ואני לא מרגישה שייכת לאף קבוצה... אני ממש אוהבת את כל הבנות בכיתה שלי וגם יש לי כמה ידידים אבל אין לי אפילו חברה הכי טובה או מישהו שאני מרגישה איתו בטוחה לספר לו את כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות. אני מרגישה שכולם חברים טובים ואני שוב פעם נשארת בחוץ אבל הפעם אני משתדלת לא לתת לזה לקרות, אני תמיד מדברת עם כולם ויושבת ליד חברות בשיעורים אבל אני לא מצליחה להתקרב יותר מידי לאף אחת ואני פשוט כל כך בודדה... אני מתחילה שוב לבכות בזמן שאני כותבת את זה אבל פשוט נמאס לי מהבדידות!!! אני גם לא מצליחה בלימודים ואני נכשלת בהכל ולא מצליחה להבין חומר למרות כל המאמצים שלי. המחנך שלי אמר לכל הכיתה מראש שזו הולכת להיות השנה הכי קשה שלנו אבל אני פשוט לא מבינה למה אני לא מפסיקה להיכשל?!
אפילו עכשיו בזמן שאני כותבת את זה אני אמורה לעשות עבודה אבל אני לא מצליחה לעשות אותה ואמא שלי כועסת עלי שאני מוותרת בקלות מידי.
אני לא מאמינה באלוהים אבל אני מוצאת את עצמי חושבת לעצמי יותר ויותר: אלוהים, למה אני? מה אני עשיתי שמגיע לי כל כך הרבה סבל?
אני יודעת שיש אנשים רעבים באפריקה או משו אבל אני ממש צריכה עזרה בבעיה שלי! למה לא משנה מה אני עושה אני שוב מרגישה בודדה וטיפשה?
מה אני עשיתי שמגיע לי את כל זה?