שלום רב
אז ככה אני בחור בן 26 רווק ואני יוצא עם בחורה גם כן רווקה אך גדולה ממני בעשר שנים שיש לה ילד גדול בן 14.
אנחנו גרים יחד כבר שנתיים (הילד לא איתנו הוא דר עם אביו) וקיימת בנינו אהבה מטורפת ומעבר לזה אני חושב שגם אובססיה גדולה משני הצדדים.
כשהכל בסדר זה קשר פשוט מדהים ברמה קיצונית, הבעיה היא מתי שהקשר מגיע לבעיות אז רמת הרוע והגועל היא קיצונית גם כן.
השאלה היא כזאת: מצד אחד היא אהבת חיי והיא עושה אותע הגבר הכי מאושר בחיים והגעתי למסקנה של אולי באמת להתקדם ולהציע לה נישואים ולממש את האהבה האדירה הזאת, מצד שני לא עוזבת אותי המחשבה על כמה היא רעה בזמן ריב, על כמה היא קנאית אלימה חסרת גבולות חסרת טאקט ובעייתית.
כמובן שגם קיימת תמיד המחשבה של למה לי להתמסד לאישה שגדולה ממני בעשור ועוד עם ילד שלא שלי, למרות שאת הילד היא פוגשת ומבלה איתו בעיקר מחוץ לדירתנו ולעיתים קרובות רק הוא מגיע לבקר.
עדיין תמיד ישנה הידיעה שהדבר הנכון לפי הספר ולפי איך שחונכתי, זה בעצם להכיר בחורה בגילי או אפילו צעירה יותר ובטח ובטח שבלי ילדים.
והמחשבות האלה תמיד יושבות בראש ובעיקר בזמן המריבות מתחזקות ופשוט גורמות לי לרצות לעוף משם ולחפש לבנות חיים חדשים ולשכוח ממנה.
מצד שני הלב אומנם לא חכם כמו השכל אבל הוא חזק לא פחות, והאהבתי אליה היא פשוט ענקית.
לא יודע כבר מה לעשות מגיעים רגעים שאני יוצא מדעתי ברמות אחרות, תופס תראש ורוצה פשוט לתקוע כדור לראש.
חשוב לציין בגדול שהקשר הוא לא קשר בריא
יש המון מריבות, כבוד כבר מזמן מת המון קללות צעקות לפעמים גם מכות (מצידה כמובן חח).
חד משמעית לא טוב לא לי ולא לה.
השאלה היא האם פשוט לוותר על כל זה ולהוריד את המשקל הענק הזה מהכתפיים וכמובן לסבול המון ולדעת שאולי לעולם עוד לא אחווה אהבה ענקית שכזו, אבל מצד שני בטוח הקשר הבא יהיה בריא וטוב יותר, למרות שבעוצמה כזו בטוח לא.
או שבלי הרבה היגיון, פשוט ללכת עם הלב עד הסוף ולקוות שיום אחד הדברים יסתדרו, ולהשלים עם זה שהתאהבתי באישה מבוגרת בעשור ממני ועם ילד ופשוט לבנות איתה את חיי.
אז עם מה הולכים? עם הלב או עם שכל? :(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות