יכל להיות שנכנסתי לדיכאון, והחלק הכי עצוב? אף אחד לא שם לב.

טוב, כבר שלחתי את השאלה שלי למערכת אבל משום מה הם לא שלחו לי שום מייל שהם קיבלו אותה אז...... אני אכתוב אותה שוב?

נבחרתם אסק פיפל!!!!! מזל טוב לכולכם, נבחרתם להחליף את הכרית שלי!!! בואו ותכירו צד בי שגם האנשים הכי קרובים אלי לא מכירים.
כולי תקווה שתהנו מחוויה.

טוב, אז לפני שנה בערך התחילה לי בעיית דימוי גוף. המשקל שלי בריא, אבל אני פשוט לא מרגישה כך. לא הייתי אוכלת ואז היו לי התקפי אכילה שהייתי מעלה בהם הכל בחזרה.
למען האמת, רק בשבוע האחרון זה קרה שוב. אכלתי. והרבה. ואז אכלתי את עצמי על זה;-)
חשוב להגיד, ברור לי ש"המצב" הזה לא הגיע (רק) מבעיות דימוי גוף. ברור לי שיש שם יותר מזה. ברור לי שזו רק דרך שלי לברוח מהמציאות.... אבל..... לא משנה מה, אני לא מצליחה להפסיק!!!!

מידי פעם, היה קורה לי שהיה לי רגע של הבנה, שמשהו לא בסדר, ומרוב פחד לחלות במחלה האיומה הזאת שנקראת אנורקסיה, הייתי הולכת, ואומרת לעצמי שאני חייבת לאכול, ובאמת אוכלת, ואז מענה את עצמי (כמובן, לא באופן מילולי) על זה שאכלתי.



בשבועיים האחרונים הסיפור קיבל "תפנית".

אני לא יודעת אם לקרוא לזה דיכאון, אבל.... דיכאון?
בואו נגיד את זה כה: התחלתי לשמוע ברצף בלתי נגמר את bohemian rahapsody של קווין, ולהרגיש כאילו כל מילה נכתבה עלי.
תסיקו מזה מה שאתם רוצים.

התחלתי להרגיש כאילו אני אף פעם לא שמחה, גם כשאני עושה דברים שמשמחים אותי, תמיד נשארת המועקה הזאת בלב....

יש לציין שאני לא שוקלת התאבדות. גם בגלל שלשמחתי אני עדיין מאמינה שזה יכל לשתפר, וגם בגלל שאני לא מסוגלת לסבול את המחשבה על מה ההחלטה כזאת מידי תגרום לסובבים אותי.
מצד שני, המחשבה על כך כר לא רחוקה ממני מו שהיא הייתה פעם.

רוצה להוסיף, שבמשך הרבה זמן, הרגשתי אשמה על כך שאני מרגישה את מה שאני מרגישה.
דוקא כשלאחרונה הגעתי להחלטה שמותר לי להרגיש מה שאני מרגישה, לי כל קשר לילדים הרעבים באפריקה, הרגשתי יותר טוב.

אבל עכשיו, אני שוב מתחילה לחשוב, העולם הזה כל כך מלא. איזו זכות יש לי להרגיש משהו רע בכלל? איזו זכות יש לי להרגיש בכלל?
אני לא מצליחה להרדם לילה, ואין לי חשק לקום בבוקר. אני הולכת לבית ספר, ומתנהגת כרגיל, אך בלי חשק.

והחלק הכי עצוב? אף אחד לא שם לב.
כן, אני מנסה להסתיר את זה. אבל בכל זאת מטריד אותי שאנשים לא שמים לב כשמשהו עובר עלי.
התחלתי לתת רמזים עבים יותר, ואני חושבת שיש כמה שמתחילים לחשוד, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לספר לאף אחד.
זה מוזר?

אני מודעת שהרבה מכם יגידו לי לדבר עם מישהו, וסביר להניח שאם הייתי מכירה אתכם, הייתי עונה לכם תשובה אחרת, אבל כולנו אנונימיים כאן, אז אני פשוט אגיד את האמת- אני לא מרגישה שאני מוכנה להודות שיש לי בעיה.
והבעיה האמיתית?
גם אם הייתי מוכנה להודות שיש לי בעיה, אני לא לגמרי מרגישה שאני רוצה לצאת מזה. זה נשמע לכם הגיוני?

אני אפילו לא מבקשת עצות, רק לדעת יש שם מישהו בצד השני? וקורא? ואולי אפילו מבין?

שוב, לא פוסט אובדני, רק שפיכת רגשות.
תודה.