שלום, אני בן 17 וקצת, בכיתה י"ב.
אפתח בהקדמה, עד כיתה י' היו לי חברים ממש טובים והכל היה מצוין, חיי חברה אחלה. בכיתה י' התחילו בעיות והתנתקתי מהחברים שלי קצת, גם בעקבות זה שעסקתי בתחביב מסוים הרבה זמן, אבל בעיקר בעיקר בגלל ש"חבר" מסוים מהחברים הסית נגדי וכל הזמן ניסה לשכנע את כולם לא להזמין אותי, הם זרמו איתו והבנתי שגם הם לא חברים. ככה קרה שכיתות י' ו-י"א בתיכון מבחינתי היו זוועה, לפעמים הייתי לבד בהפסקות ומתי שלא, הרגשתי נדחף. הייתי תקוע בבית שעות ומתתי כבר לצאת החוצה.. אבל לא היה לי עם מי. כל הזמן הזה אחותי חשבה שאני עצלן שלא רוצה לצאת עם חברים, לא רציתי להגיד שאין לי חברים טובים, אבל זה היה ברור והיא פשוט לא הבינה וכל איזה חודש שאלה אותי" נו למה אתה לא יוצא עם חברים?".
בכל אופן, כל העניין הזה של המחסור בחברים גרם לירידה בביטחון העצמי שלי והייתי הרבה בחדר שומע מוזיקה, מנגן ועושה עוד דברים. החדר נהיה כמו סוג של המבצר שלי..
מתחילת י"ב המצב השתפר קצת אבל עדיין יש השפעות, אבל יש לי יותר חברים טובים..
היום אחותי הזמינה את בת דודה שלי הקטנה לראות איזה סרט אצלנו, יש לי מחר מבחן באזרחות ואין לי כוח לילדים קטנים, פשוט אין לי חשק אליהם ולשמחת חיים העליזה הזאת עכשיו. אז מצאתי לאחותי את הסרט המקושקש הזה שהיא רוצה (אחותי בת 22 דרך אגב). אבל מה? היא לא מוכנה לראות בלפטופ כי המסך קטן (הוא דיי דומה לשלי..) היא מתעקשת לראות בחדר שלי! והחדר שלי הוא כמו מבצר, אני רוצה להיות פה וללמוד ואפשר לומר שזוהי סוג של טראומה כזו, אני בחדר ואני מרגיש בטוח. אחותי התחילה לצרוח עליי ולומר לי שאני אנוכי וכדומה וכל מה שהיא אמרה.. לא לקחתי קשה ולא צעקתי בכלל. אבל סתם אשמח לשמוע את דעתכם ולראות אם יש משהו שאפשר לעשות..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות