עברתי בריונות ביסודי, 8 שנים אחרי אני לא מצליח להשתחרר מזה ולהתקדם

שלום לכולם ותודה שנכנסתם לשאלה שלי
דבר ראשון אני מזהיר שזו די חפירה. מקווה שזה לא ירתיע אתכם

אז בקיצור בואו נגיד שלא הייתה לי ילדות קלה בכלל. ואפילו אגזים ואגיד קשה. כשהייתי ילד לא הייתי מאושר הייתי ילד מתוסכל שסבל בכל מקום. זה התחיל בערך כשהייתי בכיתה ב' כשעברתי לבית ספר חדש. זה היה נורא. חמשת השנים ביסודי באותו בית ספר היו גהינום. כפי שהבנתם הייתי קורבן לבריונות. לא זה לא היה בריונות. זו הייתה התעללות. חמש שנים של בריונות, התעללות וסבל. כל יום בכיתי, כל יום סבלתי, כל יום רציתי למות. זה התחיל מהתעלמות של כמעט כל חברי לכיתה (בכיתה ב') אבל ככל שעבר הזמן ההתעללות רק התלכה ועברה לחמורה יותר. זה המשיך בהקנטות ומילים גסות, עבר מאוחר יותר להתעללות פיזית ותוך כמה רגעים זה הגיע לרמה של השפלות. ביניהם זה לדחוף אותי לבריכה למים העמוקים בידיעה שאיני יודע לשחות, לנעול אותי בארון של השרת בידיעה שאני קלסטרופוב (באותה התקופה היה לי פחד מהחשוך) תוך כדי שמצלמים בטלפונים שלהם את ההיסטריה שלי, זה עבר אפילו לרמות שמחזיקים אותי בכוח בשירותים ושופכים עליי שתן ואפילו לעודד אותי לאנרוקסיה בגלל שהייתי שמן באותה התקופה. למזלי לא היו באותה התקופה סמארטפונים ורשתות חברתיות כך שזה לא היה משהו היסטרי כמו דברים שקורים היום.
עכשיו נשאלת האלה איפה היו ההורים והמורים?
נתחיל במורים, הם היו בבית הספר אבל לא היה להם בכלל אכפת ממה שקורה מחוץ לשיעורים. מבחינתם שתלמידים ירצחו את חבריהם לכיתה העיקר להעביר את החומר. במיוחד המחנכת שלי מכיתה ה' ו-ו' שהיא הייתה גם סוג של בריון כלפיי.
וההורים? הם התעסקו בעניינים שלהם. כל הזמן הם רק רבו על כך שאינם מצליחים לעשות עוד ילדים במקום שידאגו לילד שכבר יש להם. והם לא שמו עליי ובכל פעם שביקשתי מהם עזרה הם תמיד רק ביטלו את מה שאני מרגיש ואמרו "תפסיק כבר לרחם על עצמך" (אימא) או "תפסיק לבכות ותהיה גבר" (אבא) וכך הגעתי למצב שהייתי לבד. בלי תמיכה, בלי חברים, בלי שמחה ובלי אושר.
כתוצאה מכך נדפקתי מכל הכיוונים. הפכתי לאדם דכאוני, פסימי, אחד ששונא את עצמו חושב על עצמו את הדברים הכי איומים, הפכתי לביישן בצורה קיצונית ופיתחתי חרדה חברתית קשה מאוד. חרדה שדפקה אותי בשנות חטיבת הביניים והתיכון. וכמובן שהיה לי מחסור גדול בביטחון עצמי. ואפילו הפכתי למיזנטרופ
מאז ההורים שלי הספיקו להתגרש, אבא שלי התחתן בשנית ועכשיו יש לי שני אחים, הוא שינה את ההתנהגות שלו ועכשיו הוא אדם הרבה יותר סובלני וכך גם אימא שלי. ירדתי במשקל והרווחתי מעט ביטחון עצמי ואפשר לומר שהתנתקתי מהמיזנטרופיה. הכול בזכות טיפול אצל פסיכולוג מעולה.

עכשיו אני כבר בן 20. עברו שמונה שנים מאז שסיימתי את בית הספר היסודי. לפני שלושה חודשים התחלתי את ההתנדבות שלי בצה"ל (חיל האוויר). ומי היה מאמין שיהיה לי ממש טוב?
אני נמצא במשרד נחמד עם חיילים נוספים נחמדים, המפקדים שלי אנשים מקסימים. יש תנאים טובים ואפילו האוכל ממש לא רע וגם יש לי תפקיד מאוד חשוב ואחראי. אני חושב שמאז שהתגייסתי אני התבגרתי המון. אני עכשיו אדם הרבה יותר רגוע, הרמה של החרדה החברתית שלי ירדה, אני בעל יותר ביטחון עצמי והפכתי לממש אחראי (תמיד הייתי אחראי אבל עכשיו הרבה יותר)
כעקרון עושה רושם שהכול נגמר
אבל לא
אולי התבגרתי
אבל לא התגברתי
לא התגברתי על הילדות שלי. העבר שלי, הזכרונות מתקופת היסודי ממשיכים לרדוף אחרי יום אחרי יום. שבוע אחרי שבוע חודש אחרי חודש
אני פשוט לא מצליח להשתחרר מהם. אני חושב על התקופה הזו בצורה מאוד אובססיבית. אני עדיין שונא בנשמה את אותם ילדים שלמדו איתי ביסודי (שלמרבה הצער הם מאושרים). אני פשוט לא מצליח לשחרר את זה.
אתם יכולים לחשוב על זה כאילו אני שוכב על הרצפה ויש קו שכתוב עליו "אושר" ואני זוכר לכיוון הקו הזה על מנת לעבור אותו, אבל הזכרונות מהיסודי כל הזמן אבל פשוט כל הזמן מושכים אותי אחורה. זה סוג של מאבק. אני מנסה באמת שאני מנסה למשוך את עצמי קדימה, לשכוח את העבר והלתמקד בהווה ובעתיד. למצוא חברים, למצוא בן זוג, להגשים את השאיפות שלי, לעשות רישיון, אני רוצה להתקדם הלאה, באמת שאני רוצה. אבל פשוט הזכרונות מהיסודי אומרים לי "לא" ומושכים אותי אחורה.
וזה גורם לכך שבמשרד בבסיס, יש לי מדי פעם פליטות פה כאלה כמו "אני סתם לוזר" או "אני מכוער כמו הצרות שלי" או "שום דבר שאעשה לא אצליח בו" ודברים הרבה יותר נוראיים. וזה לא אני אומר, אלא כל הזכרונות, הטראומות והחרדות שלי שמדברים מהגרון שלי. ואני יוצר לעצמי תדמית רעה.

וכפי שאמרתי מקודם יש לי חרדה חברתית. עכשיו קצת פחות ממקודם אבל עדיין. אצל כל אחד מהחבר'ה במשרד (שימו לב: אמרתי 'החבר'ה מהמשרד' ולא 'חברים מהצבא') יש לפחות שני אנשים שהם מאוד קרובים אליהם ושהם חברים טובים מאוד. אבל אני, למרות שאני מוקף באנשים כל הזמן, למרות שאני מדבר איתם, למרות שאני משתתף איתם בדאחקות, למרות שאנחנו משחקים משחקי קופסא בימים היבשים יותר במשרד (ימי ראשון וחמישי לחוצים במיוחד בעוד יומי שני ושלישי יבשים מאוד), אני עדיין מרגיש בודד. לראות את כולם עם חברים טובים, ורק אני לבד, גורם לי להרגיש רע מבפנים ולשנוא את עצמי עוד יותר. למה אני לא מצליח למצוא לעצמי חברים?
אני עד כדי כך מכוער?
אני עד כדי כך לוזר?
אני עד כדי כך טיפש?
אני עד כדי כך אדם רע?
אני אדם כד כך לא חברתי?
אני עד כדי כך דוחה?
למה כולם מצליחים לרכוש חברים ולהתקדם ורק אני עדיין רדוף על ידי תקופה שנגמרה לפני שמונה שנים?

כולם כל הזמן אומרים שהחברים מהצבא הם החברים הכי טובים שיש. אז איפה הם החברים שלי לעזאזל?
אני רוצה להתקרב אליהם אני רוצה להתיידד איתם אני רוצה להיות חבר שלהם. אבל... אני לא יודע איך.
האם מתישהו אני אצליח לשים סוף לכל זה ולהתרכז בעתיד?
מישהו (שהיה במצבים דומים לשלי) והצליח להתקדם יודע איך לעזור?
אני לא יודע מה לעשות

תודה רבה לכל מי שקרא את החפירה הזו