אני פשוט שונאת את העבודה שלי, זה הגיע למצב בלתי נסבל אך איך משנים הכל בגיל 36?

שלום
אני בת 36 עוסקת בחינוך והוראה כבר 10 שנים. הגעתי להוראה לגמרי במקרה, מתוך לחץ של ההורים ללמוד משהו וכך בגיל 21 הלכתי ללמוד לתואר בחינוך והוראה של חינוך מיוחד. עוד בתקופת הלימודים הרגשתי שזה לא בדיוק בשבילי אבל זרמתי וסיימתי את התואר. שנתיים לאחר התואר התברברתי בכל מיני עבודות קטנות שקשורות בחינוך, שכל הזמן יש מחשבה בראש שאני צריכה לנטוש לחלוטין את המקצוע, עד שמצאתי עבודה בבית ספר לחינוך מיוחד. בבית ספר זה עבדתי 7 שנים, חינכתי כיתה (גילאים 8-12) ואפילו בשלב מסוים קודמתי לריכוז שכבה וריכוז מקצוע. אהבתי בסך הכל את העבודה בבית הספר ההוא, הרגשתי שאני מגיעה להישגים עם התלמידים (תלמידים שלא הצליחו לרכוש קריאה בשום מקום אחר פתאום הצליחו איתי), הרגשתי מאוד מוערכת והתחלתי לעבוד גם עם הילדים הגדולים יותר והכנתי קצת לבגרויות. עם זאת לאחר 7 שנים הגעתי לסוג של רוויה ומיצוי גם בגלל המרחק הרב של מקום העבודה מביתי (נסיעה של 50 דקות לכל כיוון). בשנתיים האחרונות אני עובדת בבית ספר לנוער בסיכון מחנכת ומלמדת לבגרות בלשון. הלכתי לשם כי אני בסך הכל מסתדרת עם נוער בעייתי, אני יודעת להציב גבולות ואי אפשר לסובב אותי. אני חייבת להודות שכל יום שעובר אני פשוט יותר ויותר מתעבת את המקום ואת העבודה. המקום עצמו נמצא תחת הנהלה כושלת, לתלמידים אין גבולות הם אלה שמנהלים את ביה"ס, עישון ומכנסי "דפוק אותי" בכל מקום, הלכלוך והרס הרכוש חוגגים בביה"ס, בקושי טורחים להגיע לביה"ס וגם כשמגיעים לא טורחים להיכנס לכיתה. בשביל מה? לא מעניין אותם בשיט ללמוד מתמט', לשון, ספרות... ואני לא מאשימה אותם. גוררים פערים עוד מכיתה ב' ומצפים מאיתנו להכין אותם לבגרויות כשצריך ללמד אותם קודם כל להגיע בזמן ולשבת בכיתה 10 דקות בלי הנייד. עם נוכחות של 30% בשיעורים מצפים ממני להכין אותם לבגרות בלשון, מרחמים עליהם ומעודדים את המסכנות שלהם, כאשר בנשימה אחת הם יגיעו עם ניידים משוכללים ומותגים לביה"ס אך יתלוננו שאין להם כסף לכרטיסיות לאוטובוס או לעט מסכן להביא לשיעור. ואנחנו כמו פרייארים מספקים להם ציוד מכספנו האישי, ציוד שהם מאבדים תוך שנייה כי לא מעניין אותם כלום.
ואני מודה נמאס לי!!! לא יכולה יותר!!! לא מעניין גם אותי כבר בשיט ללמד אותם לשון (ללמד אותם לכתוב חיבור??? בקושי משפט הם כותבים אז מה רוצים מהם), להתחנן שילמדו...
הדבר היחיד שעוד עניין אותי זו הייתה הכיתה שלי, שאלה התלמידים שאני חינכתי וניסיתי להנחיל את הערכים שלי. איתם עוד הרגשתי את הקשר המיוחד והיה אכפת לי מהם.
אני לא יודעת מה עלי לעשות, אני לא יודעת אם מיציתי לחלוטין את ההוראה או שמדובר בבית הספר הספציפי הזה. אני מרגישה אבודה ויודעת רק שאני פשוט לא מחכה לאחד בספטמבר אני ממש שונאת את המקום הזה ומרגישה שאיבדתי כל רצון ללמד אותם ולהשקיע. ואם כבר מחליפים מקצוע אז איך בכלל עושים הסבת מקצוע בגיל 36 כשכבר יש משפחה ומחויבויות?
אינני יודעת מה לעשות רק יודעת שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך.