אני רוצה שנחזור להיות ביחד למרות שהוא זה שיזם את הפרידה

אני מראש מתנצלת על החפירה הארוכה ואודה לכל מי שיעזור לי:)

אני רוצה אותו. אני רוצה שהוא יהיה שלי.
סיבות הפרידה לא היו ברורות, בתכלס זה הכל תירוצים כי אם הוא היה מאוד רוצה היינו ממשיכים להיות ביחד, גם כשהוא נסע לכל הקיץ והיה רחוק, וגם כשהוא היה מבולבל, אני רציתי להיות שם בשבילו ולעזור לו כשאבא שלו נפטר. ודאי כנער זה ישאיר לו צלקת לכל החיים. אבל כעיקרון אני חושבת שכבר לא הייתה אהבה. מהצד שלו, בעיקר. גם אצלי האהבה קצת פחתה, אבל אני לא יכולה להגיד שלא אהבתי, נשארתי איתו עד הרגע האחרון, עד שהוא החליט שלא מתאים לו יותר. אני בטח נשמעת כלבלבה עכשיו אבל אני לא התגברתי. רק נראה שהכל בסדר אצלי, יש לי חור בלב, חור שהוא יצר, אבל זה חור שרק הוא יוכל למלא. או הזמן. הרבה מאוד זמן.
אני מרגישה פספוס, אני מרגישה שלא הראתי לו מי אני וכמה אני אוהבת. היו תקופות ששיחקתי משחקי אגו והייתי קרה כמו קרח כי פחדתי להישבר, פחדתי שמישהו יפגע בי שוב כמו שפגעו בי בעבר. הרגשתי שאני מפקידה בידיו את הדבר הכי יקר לי, שהוא רק שלי, הלב שלי. פחדתי שהוא ינפץ לי אותו למיליון רסיסים, אך בכל זאת, אף חומת מגן שבניתי או שכבת קרח שבה עטפתי את ליבי לא הצליחה לשמור עליי מפחדיי. הפחדים שלי התגשמו והכל היה נראה חסר טעם ואפור. הרגשתי שמשהו בי לא בסדר, הרי איך אותו הדבר יכול לקרות לי פעמיים? אני לא קונה את מה שכולם אומרים לי, שזה בגלל שיצאתי עם אנשים מתוסבכים, ילדותיים ומטומטמים. הם בטח רק מנסים לעודד אותי ולהגן עליי, שלא אתמוטט ואשבר שוב. אולי זה בעצם באשמתי? אולי הוא חיפש שאראה אהבה ולא הראתי מספיק? אולי בעצם הבעיה היא בי ולא בהם..?
אחרי שנפרדנו (בטלפון כי לא הייתי מסוגלת לפגוש אותו פנים מול פנים) מחקתי הכל, לא השארתי זכר לכלום. כאילו שאף פעם לא היינו יחד, כאילו שלא הכרתי אותו מעולם. שיחות, תמונות, הקלטות הכל נמחק כלא היה. הסרתי אותו מכל מקום אפשרי, פחדתי שאתקל בתמונה שלו ואשבר. מחקתי את מספר הטלפון שלו, הסרתי את השיחה מהוואטסאפ, הסרתי אותו מהאינסטגרם, פשוט מחקתי חצי שנה כאילו היא לא הייתה קיימת בכלל, כאילו זאת הייתה סתם עוד שנה. כאילו לא הכרנו מעולם. אני מפחדת שהוא לא יזכור אותי, כי אני לא האהבה הראשונה שלו למרות שגם הוא לא שלי. אני נחרדת מהמחשבה שתהיה לו מישהי אחרת שהוא יאהב אותה ויאבד איתה את בתוליו. אני רוצה אותו לעצמי, רוצה שהוא יהיה שלי, מתגעגעת, מפחדת, משותקת. מתוסכלת לא יודעת מה לעשות, רוצה לדבר איתו, מפחדת שזה לא הדבר הנכון ואעשה טעות ואפגע שוב ואפילו עוד יותר. ומצד שני, מפחדת לפספס אותו כי אולי יש לנו עוד הזדמנות להיות ביחד ולתקן את הכל. יש בי תקווה שניפגש שוב בעתיד, שתהיה לנו עוד הזדמנות. אני רוצה.
אני מתגעגעת לתחושה ולאיך שהוא היה גבוה ממני ורחב ממני בהרבה, ואיך שהוא היה עוטף אותי בחיבוק עם הגוף והידיים הרחבים שלו.
אני מתקשה להאמין שאני אמצא עוד מישהו כמוהו ואהיה מסוגלת לאהוב שוב ולהאמין במישהו, להפקיד בידיו את ליבי במחשבה שהוא יוכל לרסק אותו בשנייה. אני מפחדת להתמסר שוב, ללא כל ספק גיל ההתבגרות הזה ישאיר לי צלקות לכל החיים. אהבות נכזבות, חרם, וחוסר בחברה ובביטחון. מרגישה חסרת הגנה.