אף פעם לא הייתי טובה ממש בלהתחבר עם אנשים ולא היה לי הרבה ביטחון עצמי אבל כן ידעתי שיש לי שכל. הכל הלך לי בעיניים עצומות בערך עד כיתה ט-י, כשיא הייתה גהינום מוחלט. תבינו, אני לא יודעת ללמוד בשום צורה שהיא. אני לא יודעת לשבת בבית ולעבוד בכלל, רק רואה את מה שיש לי לעשות ונאטמת לחלוטין, ככה שהשנה הייתה דיכאון אחד גדול, אבל איכשהו גם אותה עברתי עם ממוצע 95 (כנראה בעיקר כי בסך הכל אני לא מפריעה ועושה את מה שצריך..).
אבל אני מרגישה שהציונים לא משקפים בשום צורה את השכל שלי. כל מה שצריך לעשות בבצפר הוא לעמוד ברמה שלהם בערך.
בצו הראשון קיבלתי דפר 80, שזה בסדר אבל לא מדהים, בטח כשמתחשבים בתוספת הזמן שקיבלתי (יש לי בעיות קשב ואני איטית מאוד). לפעמים אני חושבת שאולי בעיות הקשב שלי הן סתם המצאה שלי בתת מודע, ניסיון לתרץ למה אני לא יושבת ועושה.
קיבלתי זימון למודיעין ואתמול גיליתי שלא עברתי את השלב הראשון אפילו. זה שובר אותי לגמרי. אני פשוט מרגישה שביחס לאנשים שהיו שם אני פשוט לא מספיק טובה. פעם הייתי באחוזון 5% במבחני המחוננים בארץ והיום אני לא מספיק טובה בשביל לעבור שלב ראשון במודיעין.
אני לא יודעת לעבוד קשה ולחץ שובר אותי לגמרי. אבל פה אלה היו מבחנים שאין מה להתכונן אליהם- שבוחנים איך אני מצליחה ככה, במקום, כשהכלי היחיד הוא השכל שלי. ולא עברתי.
אני פשוט רואה את הדרך שלי סלולה- אני לא אצליח להגיע ללימודים אקדמיים ברמה שהייתי רוצה כי אני לא יודעת להתמודד עם עומס ולחץ וכו', הרי חכמים יש בכמויות אבל אנשים שעובדים באמת יש הרבה פחות. אני רואה איך אסיים בעבודה בה לא אוכל לממש את הפוטנציאל שלי. אני לא יודעת באמת מה הייתי רוצה לעשות בחיים, אבל החלום הוא להגיע למקום בו אני ארגיש שאני יכולה לעשות משהו שלא כל אחד יכול, שצריכים אותי ספציפית ושאוכל לפרנס בו את עצמי בצורה הכי טובה.
אני מרגישה כאילו השכל שלי התפתח פשוט מוקדם יותר מאחרים ונשאר באותה נקודה בזמן ששל כולם המשיך להתפתח, מרגישה כמו כישלון. איך ממשיכים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות