חברות שהסתבכה לרומן לא צפוי

הכרתי מישהי במסגרת העבודה, היא היתה מתחת תפקידי, זה היה מאין עבודה חינוכית, למרות שהבחורה היתה במסגרת של בנות בתיכון שזה גילאי 16 17 18 היא היתה בשכבת הגיל שלי.. שזה 20 גדולה משאר חבריה לכיתה , בהתחלה היה לנו קשר טוב ויפה, עזרתי לה בהמון מישורים, תמכתי בה, ייעצתי לה, והיינו יחד הרבה, היא היתה משהו מיוחד, ילדה שלא כל יום פוגשים.
מההתחלה היה לנו קשה, ולכל הצוות שמעלי גם, היו לה המון התפרצויות זעם, פתאם היא היתה מקללת אותי, או חוטפת על משהו שקרה כריזה .. וכל מי שסביב אשם, היא טיפוס סוער, והבית שממנו היא הגיעה לא כ''כ תומך, ההורים שלה התגרשו שהיא היתה בת 16 ..כך שהיא יצאה ככה - ולא באשמתה, היא היתה גם בנוסף לכל בולדוזר חברתי, המון בנותפחדו ממנה, ומליצור קשרים איתה, היא היתה אוהבת את הפינה שלה את השקט שלה,לא מתחברת לבנות שנראות פחות ממנה, אבל..אני ידעתי שזו רק מסיכה, ומאחוריה מסתתרת ילדה מאאאאאדדד רגישה, עם לב זהב, ואכן..לא הרבה זמן.. וגיליתי כמה אני צודקת. בהשערתי.
לאט לאט יותר ויותר נקשרנו, נתתי לה יותר מאשר מה שהייתי חייבת, מעבר לזמן, בשעות הפנאי שלי, ולפעמים בשעות הקטנות של הלילה.. כי כ"כ אהבתי אותה, ונהנתי מאד לשבת איתה ולדבר.. והיא.. אט אט השתפרה, ואני לא אתגאה אם אני אומר שזה בזכותי..
ומאז שמתי לי מטרה להיות זאת שתצליח במקום שכולם נכשלו..להיות זאתי שתשנה אותה.. ותעשה ממנה בן-אדם יותר טוב,
אחרי בערך.. תקופה של חודש של שיחות, תקופה נפלאה, הגיע המגע, מצאתי את עצמי ישנה איתה, נחה לה במיטה, מלטפת אותה, מחבקת אותה ממושכות.. לא הייתי אמורה להבהל מכל זה, אמנם אני במצב של כמו מחנכת.. וכל הקטע הזה הוא לא כ"כ דוגמא אישית.. ועוד כאלה מסביב, אבל איכשהוא, ממקום כלשהוא בלב הרגשתי אליה כמו אל אחות.. ולכן הסכמתי להכל להמשיך, חשוב לי לציין שאת רב הפיתויים, להגרר אחרי הכל - היא התחילה.. אני סה''כ הלכתי אחריה, למרות שמההתחלה היו לי רצונות וכיבדתי אותה, שמרתי דיסטנס ניכר ומכובד, אבל.. שוב, לאט לאט הוא נפרץ. כי התקרבנו יותר ויותר. ככה לפחות חודש.
היום המצב שלנו הגיע לרמות יותר אינטימיות, אני לא האמנתי על עצמי, וגם לא היא שנהיה ככה, דיברנו על זה מלא פעמים, ישבנו פתחנו את הנושא, ודנו על -ה-כ-ל-.. זה קרה בשלבים, לא בבום. התנשקנו, היינו בעירום מלא, ירדנו אחת לשניה, התרחצנו ביחד, מתחרמנות אחת על/עם השניה.. ו.. ממוווושששללםם לנו... אנחנו מרגישות ממש זוג...
חוצ מהכל, היא התקדמה בזכותי בהרבה מישורים כמו של חוצפה, היא משתדלת לא לקלל, לא לכעוס מלא כמו שהיא כעסה פעם.. ובדברים אישיים בחייה הפרטיים.
לי כואב הלב, על זה שמדמות שאמורה לחנך אותה, הגעתי למצב של..לא הכי מראה דוגמא אישית, אני מבינה שלאהבה אין כתובת, אבל המצפון הזה שנכשלתי בדבר כ"כ קריטי אצל אדם ש..אני כ"כ אוהבת... זה שובר אותי, כל יום שעובר ואני חושבת על זה, זה פשוט מתסכל..
בהתחלה לפני שהייתי כבר ממוכרת אליה.. יצרו בשבילי קשר עם סקסולוג ( שכמוהו יש עוד 3 במדינת ישראל) פירטתי לו עלי הכל, סיפרתי לו מה עברתי בחיי, ועניתי לו על מלא שאלות שהוא שאל, הוא היה איתי בקשר שבועיים, ניסיתי לצאת מזה בדרך יפה, אבל בגלל שלא הייתי מסוגלת לראות איך נצבט לה הלב מהכאב שכביכול אני מתרחקת ממנה, רק בגלל שלא רציתי להכאיב לה, פחדתי לפגוע בה יותר ממה שכבר פגעו פעם, לכן לא הקשבתי לכל מה שההוא אמר, חתכתי איתו כל קשר, הוא ניסה להתקשר אחרי שבוע שבועיים לראות מה קורה, מה המצב... הוא באמת ניסה להציל אותי.. הרגשתי את זה... אבל הלב שלי לא נתן לי להקשיב לו.
אז היא היתה בטוחה שנמאס לי ממנה, כמו שהיא תמיד אמרה לי: 'כולם עוזבים אותי בסופ' יש לה סוג של חרדת נטישה. חוסר אימון באנשים, וזה לא כיפ, להיות עם אדם שלא בטוח מאמין לך לכל דבר...!
אבל-- למרות הכל אני אהבתי, ואני עדיין אוהב אותה. זה קשה, אבל בחרתי בזה..!
מלא פעמים ברגעים של משבר ופגיעה מצידי, היא אומרת לי : ' אני לא מכריחה אותך להיות איתי, את יכולה ללכת ממני, את סתם סובלת' , או :' את בחרת בזה..' ואני מסבירה לה שאני פשוט רק אוהבת אותה.
היא עדיין לא מאמינה איך בחרתי בה מכל האנשים שהיו סביבה (כי אותי מלא רצו, הרבה רדפו, יפה גבוהה, מוכשרת, חכמה ו..מושכת..) ולמה:" נפלתי דווקא עליה.?"

שורה אחרונה קשה לנו אחת בלי השניה, אני כבר מזמן בכיתי לה על חתונה, אבל אנחנו יודעת שמזה לא יוצא כלום כלום, היא גם מנסה לשכנע אותי שאנחנו רוצות בתים נורמלים, עם ילדים.. וגם.. איך יקבלו את זה הסביבה, החברות, והכי חשוב המשפחה שלנוו..? מה .. איך נגיד להם.?
עם כל זה אני חושבת שאנחנו לא לסביות ממש.. לא ברור לי.. כי אני עדיין נגעלת ממראה של זוגות אחרים או אחרות ביחד כזה... היא וגם אני.. עדיין רואות את עצמינו עם גבר.. אז מה - המצב שלנו לא כ"כ סופני..? יש תקווה..??
זה מחרפן....
וכמו שאנחנו אוהבות נורא מלא, אנחנו גם רבות מלא.. יש כזה אי-הבנות.. ו.. חוסר הקשבה לפעמים, ואני חושבת שזה בגלל שאנחנו רוצות צומי אחת מהשניה, סתם.. וזה מתבטא בדרך מעט ילדותית... אבל אנחנו חוזרות מהר כזה לשולם.. כי קשה לנו.. בלהיות בתוך ריב.. אני בכיתי ממנה מלא, גם כי לפעמים היינו רחוקות אחת מהשניה מבלי יכולת להפגש. (אנו גרות רחוק, אז היתה תקופה שהיא עבדה, והיו גם חגים..)
והייתי עצובה מזה, או סתם בדיכאון בגלל שחדבתי שיש חוסר יחס מצידה.
וגם היא כמוני, בכתה בגללי המון, היתה מתוסכלת, מתגעגעת ובוכה.
סך הכל אנחנו בקשר כבר 7 חודשים, ובקטע של כל המגע אולי..5 חודשים..

סליחה מראש על האריכות... אבל הכל פשוט נשפך לי.......

מה אז נגור יחד רק לקצת זמן..?
עד שיחזור לנו השכל..? ואז?
ומה עם המצפון שלי?