מיואש מהצבא, רוצה לצאת ממנו כבר

נתחיל מההתחלה, אבל בקצרה. חשוב לי לציין שאני לא אובדני (אבל מאוד מיואש).

עד לכיתה י"א-י"ב לא היו לי באמת חברים. ביסודי ובחטיבה הייתי תמיד מופנם ושקט כי תמיד הציקו לי, לא ידעתי איך להגיב לזה אז פשוט הסתגרתי בתוך עצמי והייתי כל הזמן לבד ובדיכאון (ההורים שלי לא ידעו מזה ועד עכשיו לא יודעים). בתיכון התחלתי להיפתח קצת והכרתי כמה אנשים אבל זה לא שרד הרבה זמן (הם שתו ועישנו כל הזמן). שוב הסתגרתי לתוך עצמי ושוב נכנסתי לדיכאון בגלל הבדידות. לקראת הסוף כבר, בכיתה י"א הכרתי חברים חדשים. חברים מדהימים שאני לא יודע איפה הייתי היום בלעדיהם. התחלתי לצאת קצת מהדיכאון (למרות שהאישיות שלי העיקה על זה) והמצב הכללי שלי התחיל לאט לאט להשתפר. צריך גם לציין שאף פעם לא הייתה לי בעיה להסתגל למסגרות, תמיד היו לי ציונים טובים, המורים תמיד אהבו אותי, לאף אחד לא הייתה תלונה עליי. הייתי נחוש להתגייס ליחידה קרבית (למרות שהייתי בן יחיד) ובסוף הגעתי להגנ"א.

עם כל ההתרגשות הראשונית שלי, הכל נעלם תוך כמה ימים. כל ה"רעל" נעלם כלא היה. המרחק מהבית, המצב הבריאותי והגיל של ההורים, הקושי הכספי והבדידות שהרגשתי שם דחקו אותי לסף ייאוש ובסוף לאחר טרטור קטן בין פסיכיאטר אזרחי, לקב"ן, לפסיכיאטר צבאי ולקפ"ס יצאתי משם לאחר השלמת רובאי 02.

אבא שלי עשה הכל כדי שאני אשרת קרוב לבית ואיכשהו הצליח להוציא אותי מחיל האוויר ולהעביר אותי לשירות קל"ב. אני לא יכול להתחיל לתאר עד כמה אני מודה לו ומעריך את זה.

שובצתי (מתוך בחירה) בתור פקיד בלשכת אל"מ עם שעות לא הגיוניות, אבל עם מפקדים קשובים והכי חשוב, קל"ב. מההתחלה ראו שקשה לי מאוד להתרגל לתפקיד (המפקד שלי אפילו שינה את הגישה שלו אחרי שהוא ראה את התגובה שלי). היו לי מספר משברים במהלך התקופה הזו. היה חשש לנוהל התאבדות, היו שיחות, היו הרבה דברים. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה פקיד כי לא האמנתי שאני אחזיק מעמד בשגרה משעממת שכזו. אני עשיתי הכל כדי להתרגל לתפקיד, להסתגל ולהראות עניין. השקעתי את כל הבריאות שלי בתפקיד כדי לא לאכזב את עצמי ואת ההורים, אבל זה לא מספיק.

בבסיס אני מתפקד (אין לי באמת ברירה, זה או זה או שאני עף מהתפקיד) אבל בבית המצב בכי רע. יש לי התפרצויות זעם (אני הייתי הבנאדם הכי שאנטי ורגוע בעולם) שהחלו לאחרונה (גם קורות בבסיס לפעמים, אבל אני ישר הולך לצד ומנסה להירגע). הלחץ מחלחל לי למוח ולא נותן לי להירגע. אני צועק על ההורים, מעצבן את החברים כי אין אף פעם אין לי מצב רוח, מתעלם מהכל ומשקיע את עצמי בתפקיד. מחוץ לבסיס אני מרגיש שמעט החיים החברתיים שהחלו לצוץ דעכו לכמעט כלום. היחס הטוב שלי עם ההורים הדרדר לצעקות וחוסר שליטה מהצד שלי, כשהם בצד המקבל.

אני לא מסוגל להמשיך ככה יותר. אני לא רואה את עצמי מתפקד בתפקיד אחר, כי אני לא רואה אף תפקיד שיתאים לי (ואני יכול להתקבל אליו - הרי לא ייקחו אותי עכשיו לסייבר לדוגמה). אני מרגיש באותה העת שאני מאכזב את ההורים שלי מה שמוביל אותי לקונפליקט ביני לבין עצמי. אני מרגיש איך לאט לאט אני מאבד את זה ונקרע מבפנים.

אני מיואש מעבר לכל גבול. ביום רביעי אני הולך לפגוש פסיכיאטר בפעם השנייה בתקווה שהיא תתן לי לצאת ולשקם את עצמי.