אחותי התעללה בי והעפתי לה סתירה, פעלתי נכון?

שלום לכולם... זה יהיה ארוך אז אני מתנצלת מראש אבל חשוב לקרוא הכל כדי להבין טת כל התמונה. זאת פעם ראשונה שאני כותבת באתר הזה, קרה לי פשוט משהו נורא! אני גרה עם משפחתי בצפון ולפני שבוע אחותי הגדולה (25) הגיעה אלינו לחופשה עם החבר שלה (הם גרים באילת). מאז שאני זוכרת את עצמי היא הייתה מתעללת בי ומתנהגת בבריונות כלפי על כל דבר שעשיתי! גם כאשר הייתי מתעלמת ורק קיימת באותו מרחב איתה היא הייתה אומרת לי דברים מגעילים כמו טיפשה, מכוערת, סתומה, זונה, שמנה... ומעירה לי הערות שליליות על כל דבר שעשיתי גם עד לרמה של להעיר על רעש טיגון חביתה...

ההורים שלי היו עובדים קשה מאוד ולא היו מודעים לחומרת ההתעללות הנפשית וכך יצא ששנים ארוכות מחיי, בערך עד גיל 20, חשבתי והאמנתי שבאמת אני טיפשה, מכוערת, שמנה וחסרת ערך כמו שאחותי הייתה דואגת להטמיע בי. הייתי מאוד חסרת בטחון, ביישנית וגם לא העזתי לטפח את עצמי בכלל ולרכוש חברים כי חשבתי שזה מה שכולם חושבים עלי. לאחר שעזבה את הבית באותה שנה, התחלתי להתאושש ולעבוד על עצמי ובניתי לאט לאט בטחון עצמי וכיום אני בטוחה במראה שלי (אני בכלל לא שמנה! אפילו לא שמנמנה! באמת! )יש לי הרבה חברות וידידים ששמחים להיות בחברתי וגם התקבלתי לתואר מאוד ריאלי באוניברסיטה, אז טיפשה אני בטח שלא.

אז ככה, במהלך השבוע שאחותי וחבר שלה שהו כאן, חזרתי שוב לימי ההתעללות שלה. לא היה רגע שהיא לא העירה לי הערות מגעילות כמו תסתמי, מכוערת, מי ירצה אותך בכלל, את אפס וגם ״התלחששה״ (כדי שאשמע כמובן) וצחקה עלי עם חבר שלה שלא היסס לשתף פעולה וכו וכו וגם כאשר ניסיתי להתעלם היא המשיכה בכל זאת.
אתמול הגעתי לנקודת שבירה, קמתי בבוקר בוכה כי לא רציתי לצאת מהחדר לפגוש אותם בכלל ולקבל עוד קללה שתבאס לי את היום לפני שהוא התחיל. בערב חזרתי בטרמפ עם אמא שלי וממש הרגשתי שאני לא מסוגלת להיכנס חזרה הביתה כי ידעתי מה הולך לבוא. אמא שלי מצידה חןשבת שאני צריכה תמיד להתעלם אבל היא לא מבינה שזה לא עובד עם אחותי, היא אדם רע ונהנית לפגוע בי בכל מצב. באותו ערב היא וחבר שלה המשיכו עם ההתעמרות וההערות הישירות והמרומזות העוקציות עד שבסוף קמתי והעפתי לה סתירה לפנים. חבר שלה מיד קם ובעט בי והעיף אותי אחורה וגם אמא שלי באה להפריד כי היא מיד התנפלה עלי בחזרה.
באותו רגע הוא הלך לארוז את החפצים שלו ואמר שהוא לא נשאר בבית שלנו והיא כמובן החלה במטחים הרגילים של את אפס וכו וכו וכו.
אמא שלי, שגם הפעם לא ראתה מקום לכאב שלי שהוביל לסיטואציה האלימה, ישר הלכה לנסות לשכנע אותו להישאר ואני מצידי הייתי גאה בעצמי שעמדתי על שלי מול הבריון שהציק לי ופגע בי כל כך הרבה שנים שהוא אחותי. הייתה סצנה גדולה שאני האשמה במרכזה וכל אותו ערב והיום בבוקר הם ריכלו עלי עד שהלכו וזהו.

אתם חושבים שפעלתי נכון? מצד אחד אני חושבת שלא צריך לשתוק לבריונות ומעבר לגבול מסוים צריך להחזיר כי אחכ הבריון רואה שאין לו התנגדות כלומר אין לו סיבה להפסיק, ומצד שני כולם פה מתייחסים אלי כל כך חרא כאילו לא הייתה לי סיבה לעשות את מה שעשיתי ואני איזושהי חיה מופרעת וזאת אשמתי שחבר של אחותי קיבל עלינו רושם רע ורצה ללכת.