אני חולת נפש? איך להתמודד?

דבר ראשון, מצטערת על החפירה :)
אני חושבת ומרגישה שאני חולת נפש...

אני לא רוצה שיהיו לי חברים, בכלל. אני חושבת שאנשים הם היום חברים שלך מחר לא אנשים הם בוגדנים ותמיד תתאכזב מבן אדם ואף אדם או חבר לא יכול להבין אותך, בילדותי הייתי מאד אהובה ועם המון חברים, אבל בשנים האחרונות אני לא מצליחה לתקשר עם בני אדם. טוב לי עם עצמי ועם הלבד שלי ואני רוצה להישאר עם עצמי ועם האוזניות שלי.
אני בערך שלוש שנים לא יצאתי מהבית חוץ מבית ספר ואירוע פה ושם וקניון פעם בכמה חודשים.
אני שוברת דברים בבית כשאמא שלי מעצבנת אותי ואנחנו הולכות מכות, היא סיוט אני עוברת לפנימייה למחוננים רק בשביל לצאת מהבית.
אני מכורה באופן קשה לשוקולד מסויים וכל הגוף שלי רועד כשאני לא אוכלת אותו. בכללי, מתמכרת לדברים נורא במהירות.
לפעמים עולות לי בראש מחשבות כמו ״אני לא ירד במשקל כי העולם לא פייר בזה שהוא עשה שבמאכלים קטנים יש כלכך הרבה קלוריות״ או ״העולם לא השאיר לי חולצה בחנות במידה שלי אז אני ישמין בכוונה בשביל לעצבן אותו״ (לא הכל קשור למשקל זה פשוט הדוגמאות שעלו לי בראש)
אני ״כאילו״ מטופחת, לבושה יפה, מסורקת, צמידים, שרשרת, אבל אני מתקלחת פעם בשבוע. לא צחצחתי שיניים מגיל שבע בערך והן לבנות, אין לי שום ריח רע כי אני שואלת את אמא שלי או את אחותי לפני שאני יוצאת.
אני עליתי 20 קילו ונכנסתי לדיכאון בגלל ילד שהיה חבר שלי ואז רבנו, האופי שלי השתנה, נהייתי בנאדם סגור ומדוכא שלא רוצה חברים(כל הבנים בכיתה לא מדברים איתי ב כ ל ל בגללו..) אני פשוט התמכרתי אליו כאילו זה סם, כבר היו לי אהבות כואבות במשך שנה או יותר מלוות בבכי וכאב לב אבל לא ככה, אני הרגשתי כאילו אני לא בנאדם והכרתי אותו סך הכל חצי שנה...
בהמשך לנושא הזה, אני אובססיבית ברמות לחברה שלו, מעתיקה בלי לשים לב בכלל את הסגנון לבוש שלה, מוצאת את עצמי אומרת בחנות״ אממ שחור או לבן? היא קנתה לבן אז לבן יותר יפה״ וכאלה.
אני שונאת את עצמי, אני לא מרגישה שנאה פשוט אני פוחדת להסתכל במראה ולראות כמה אני מכוערת, אני מרחיקה ממני אנשים שאוהבים אותי, אני גאונה ואני לא משקיעה כ ל ו ם והציונים שלי על 20. כל בנאדם מורה או פסיכולוג שביפרתי לו פיסה קטנה מהחיים שלי אומר שכאילו יש לי הרס ושנאה עצמית כלפיי.
אלו רק כמה וכמה מהסיבות ואף אחת מהן לא יכולה באמת להסביר מה יש לי,

זה לא גיל ההתבגרות האהבה נכזבת דימוי עצמי שלילי בעיות עם ההורים, זה לא. אני עברתי את זה כבר מגיל 12 עד עכשיו, התבגרתי נורא מהר.
אני מרגישה לא בסדר בראש, חולת נפש, שגלגל לא במקום, אי אפשר להסביר את התחושה הזאת בכלל.
בנוסף האמא הנחמדה שלי צורחת עליי שאני אוטיסטית, שאני סכיזופרנית, שאני חייבת אישפוז בכפייה, שאני מנותקת מהמציאות, שיש לי מניה דיפרסיה. אני מתחננת ממנה להפסיק להגיד את זה והיא ממשיכה, אני משתגעת....

אני שנונה, מצחיקה, תומכת, אוהבת, מכבדת, אכפת לי יותר מדי, עוטפת, ואכפת לי מאחרים פי מיליון יותר משאכפת לי מעצמי זה לא אופי חולני או משהו כזה...

מה לעשות עם עצמי ? אני חולת נפש ?