קוראים לי לירון,
אני עוד כמה חודשים בת 13 ואני מסיימת כיתה ז'.
עוד מהגן ילדים היו צוחקים עלי ובמיוחד על המראה שלי , הייתי מאוד מלאה.
בכיתה א' לא ידעתי שום דבר מחיי אבל הייתי מאוד תוקפנית ואגרסיבית, הייתי פשוט כמה מהמקום שלי,צועקת ויוצאת מהכיתה בטריקת דלת מאוד חזקה,
וככ זה המשיך...בכיתה ג' אמרתי ליד כולם שאני רוצה לקחת סכין ולדקור את עצמי,ומשם זה המשיך לשיחות עם היועצת.
עד היום הייתי אצל 5 פסיכולוגים , עשו עלי חרם בכיתה ד' ותמיד כינו אותי בשמות שרק היו מיועדים להעליב אותי (שמנה,מכוערת,היפופוטם וכו')
זה בהחלט פגע בי,
הרגשתי בודדה,הייתה לי חברה אחת אבל היו לה יותר מידי חברות שאני רק הייתי חלק מאוד קטן ולא חשוב אצלה.
בכיתה ה' ניסיתי להירגע,להשקיע בלימודים כי עד כיתה ד' לא הייתי מכינה שיעורים בכלל...אבל הילדים בכיתה היו משמעותיים מידי בשבילי ולקחתי הכל אישית.
התחלתי לרזות , מכיתה ו' היה הבדל משמעותי במראה,הייתי גאה בעצמי,אבל עדיין ובכל זאת ילדים המשיכו לפגוע בי,
החברה הכי טובה שלי רבה איתי ואז כולם כל הזמן התחמקו ממני והתעלמו ממני,
בחופש הגדול של 2014 הייתי לבד נטו , אף אחד לא דיבר איתי,כולם סיננו אותי,התחמקו ממני,כשהיו רואים אותי ברחוב אפילו שלום לא אמרו.
נכנסתי לדיכאון מוזר כזה,לא אכלתי,לא שתיתי,תקועה בחדר,הייתי כותבת מלא על החיים,עליי והרבה טקסטים דכאוניים.
רזיתי , עכשיו אני ממוצעת מבחינת המשקל,ואני חושבת שזה בסדר.
כיתה ז' , עדיין עם אותה כיתה (בעיר שלנו יסודי זה א'-ח' ותיכון זה ט'-יב') , חסרת חברים , מלאה בחיוכים מזויפים וכל מה שיש בלב שלי זה קוצים.
אז עוד 12 ימים החופש הגדול וחלוקת התעודות,
אני במצוינות במתמטיקה , בין החכמים והחכמות בכיתה ,מנסה להצליח כמה שיותר , באמת שמשתדלת,בקיצור-די הצלחתי בלימודים השנה,
אבל מה זה עוזר לי? אני בן אדם מת מבפנים וחי מבחוץ,הלב שלי רקוב ולאף אחד לא אכפת.
חוויתי כ"כ הרבה...זה אפילו לא שליש ממה שיש לי לספר.
פעם עוד הייתי אדם מצחיק עם המון הומור,היום אני אדם שכנראה מציק ומזיק.
אני תמיד משתדלת לחייך כמה שיותר,זה הרבה יותר קל מלהסביר למה אני עצובה ושבורה כ"כ.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות