לבד. בוהה בתיקרה, מנסה להבין.. אבל לבד, שוכבת במיטה, בלי חיוך, לבד, אני והדמעות, הדמעות שלא באו כמה שנים טובות. לבד. והכול כל כך כואב. אז לבד אתגבר?
אני לא מוכנה להודות שאני בדיכאון, אבל הנה- אני מודה, אחרי הכול, הודאה בדבר זה כבר חצי מהפתרון... אני רוצה לישון ולא לקום לעולם, רק בלי להכאיב לאנשים שחושבים שהם אוהבים אותי. הם לא אוהבים באמת.. הם פשוט רגילים. הם התרגלו. אחרי הכול אהבה משתנה, ואחריה בא ההרגל. קשה לי לעשות דברים בסיסיים, שורף לי בפניים, הלב הנשמה, הגוף, כול כולי. הדמעות שלא ירדו שנתיים פתאום מכתימות אותי את הכר את הכול.. אני לא מוצאת טעם לאכול, לטייל, לנגן, לכתוב, ועוד כול מיני דברים שאהבתי ואני אוהבת. אני באמת לבד, ולא רק במובן של המילה. הכאב הזה.. הגעגוע לדברים שהיו אז.. הטימטום הזה שאני חושבת פחות או יותר על העבר.. אני רוצה לחתוך כמו פעם, רק אין לי טעם וכוח.. אני רוצה לקחת חפיסת כדורים, כמו שעשיתי אז, ולשתות הכול בבת אחת, כמו אז, ולשקוע לשינה. (לא באמת מתים מכדורים, ניסיתי.) אני לא מאמינה בפסיכולוגים אני לא מאמינה בתרופות אני פשוט... פשוט כותבת.. כותבת את הכאב הזה.. את הזעקה האחרונה שלי... את האי כוח שבי.. אין לי כוחות... אני לא יכולה יותר.. והכי כואב, שגם אין לי סיבות.. אני משתדלת להדחיק, אני לא רוצה עוד משהו מוחשי, לא אתן לכאב לצרף אליו עוד משהו שיקרע אותי מבפנים...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות