אני שקרנית, איך להפסיק עם זה?

כמו שזה נשמע, אני כל הזמן משקרת אני מכורה לזה. אני משקרת מלא.
זה התחיל נראה לי בתקופה שההורים שלי נפרדו-התגרשו זה היה תקופה די ארוכה כשהייתי קטנה וכל התקופה הזאת התביישתי בזה אז די הבאתי סיפורים, באותה תקופה גם שיקרתי שיש לי אחות מסויימת, אני גם ממש זוכרת שחברה שלי עבדה עליי ואמרה לי על איזה משחק ג'ל שהיה פעם: הג'ל הזה שלך נכון? קחי אותו... ואז אמרתי כן והיא הביאה לי אותו, רק אחר כך כשהלכתי אלייה היא אמרה לי שהיא בחנה אותי כדי לבדוק אם אני משקרת והיא ידעה שאני ישקר ושאני שקרנית..אבל זה היה בגיל יסודי שלא הפעלתי שיקול דעת, בכל זאת זה המשיך גם לגיל יותר מאוחר(עברנו עיר, גם כשהייתי קטנה יחסית הייתי עצובה שעברנו עיר אבל שמחתי שלפחות השקרים יפתחו ואפשרא לפתוח דף חדש אבל זה לא קרה) ועברתי הטרדה מינית ע"י ילד מהשכבה אז זה כל הזמן מצאתי תירוצים מה להגיד לאנשים למה אני לא יוצאת לטיול שנתי, או למסע לפולין או לכל דבר אחר....(עד היום זה)
אבל זה לא רק כאלה של הסתרות, אני גם שקרנית בקטע מגעיל לא יודעת מה יש לי מהשקרים האלה , אני כל הזמן משקרת אפילו בדברים שקרו לי והם לא באמת קרו...
ולא נעים לי פשוט לא נעים לי שאני משקרת לחברות שלי בפנים אבל אני לא יודעת למה אני לא מצליחה להפסיק עם זה. זה באמת מתסכל אותי.
הדבר הכי הזוי מבחינתי זה שלפעמים, גם כי הזיכרון שלי חלש מאוד וגם כי לא יודעת מה אני מאמינה לשקרים של עצמי, לפעמים אני באמת באמת חושבת שדברים שאני מספרת באמתתתת קראו... לפעמים הבסיס אמיתי ואני לא זוכרת מה בדיוק נאמר אז אני מוסיפה ובאמת מאמינה שזה נכון .. אפילו לפעמים זה מבלבל אותי רגע זה קרה או לא?
רק בשנה האחרונה לדעתי התחלתי לשקר בשביל צומי דווקא בשנים הקודמות בדיוק ההפך שיקרתי בשביל להסתיר, להסתיר את האמת הלא טובה, את העצב ואת הכל...
עכשיו זה ההפך כאילו בא לי שישאלו פתאום , שיתעניינו מה קורה אצלי.

כבר נמאס לי אני לא יודעת איך להפסיק עם השקרים שלי כל יום יש לי איזה שקר ,
אני יכולה גם נגיד לראות תמונה של חייל שמת והוא מאיזור שאני מכירה, אבל אותו אני לא מכירה וממש להתפס עליו ולהגיד שאני מכירה את החייל שמת למרות שזה לא נכון!!!
כאילו אני מרגישה ככה אבל זה לא האמת! אני באמת אבכה עליו,(אם אני בוכה זה קיצוני,אני כמעט ולא, קשה איתי להגיע למצב הזה) ואחשוב עליו גם כשאני בלי אנשים כאילו שבאמת הכרתי אותו, כאילו שבאמת הוא חסר לי אבל זה לא ככה, זו לא האמת!
זה שקר גדול (לא מופץ), אבל עוד יותר מפריעים לי דווקא השקרים הקטנים האלה שמכניסים ביום-יום.
אני יכולה לשחק את עצמי במצב רוח מסויים למרות שאני בכלל לא במצב רוח הזה, אבל אחרי שאני עושה בכאילו אני באמת נכנסת למצב רוח הזה, ומרגישה אותו והוא משפיע עליי....אבל אני נכנסת אליו בכוח....(זה דווקא בהקשר למורים בעיקר)
הקטע שאני לא מצליחה להבין זה, זה נשמע מוזר אבל באמת אני צריכה שתאמינו- אני אחת שהכי אפשר לסמוך עלייה, כאילו אני בחיים לא אספר משהו של מישהו בחיים גם אם רק שמעתי את זה במקרה ולא מהבן אדם עצמו, גם אם יצמידו לי אקדח לראש, או חברות שלי עם כל מיני פוביות(לדוגמה מכלבים) יודעות שאם תקרה איזה סיטואציה עם כלב שיתקוף אותנו או ירוץ אלינו, אני אהיה זאת שתקפוץ עליו ואשאיר אותן בטוחות. וזה באמת באמת לא קשור לתחושת גאווה או תחושת "המציל" באמת.
אז למה בדברים כאלה אפשר לסמוך עליי באמת בעיניים עצומות, אבל בדיבור שלי במה שאני מספרת אי אפשר ?
למה אני חייבת לשקר? למה ????? בטח תגידו לי שאני צריכה להחליט שאני מסיימת עם השקרים ולהפסיק, אבל אני כל פעם אומרת את זה מחדש ופשוט לא מצליחה.
לא רק שאני ממשיכה עם שקרים ישנים אני מוסיפה חדשים.
מישהו יכול בבקשה לעזור לי ולהגיד לי איך להפסיק כבר עם השקרים האלה???