מי אני? נמאס לי כבר לשנוא את עצמי!

אין לי מושג מי אני וזה מתסכל אותי.
כל יום אני בנאדם שונה:
יום אחד אני סטרייטית לגמרי ויום אחר אני חושבת שאולי אני לסבית או בי.
יום אחד אני ימנית ויום אחר אני שמאלנית.
יום אחד אני מאמינה באלוהים ויום אחר אני אתאיסטית לגמרי.
יום איחד אני ריאלית ויום אחר אני הומאנית (אני נעה בין ביולוגיה ופיסיקה לבין תיאטרון וספרות).
בקיצור - סמטוכה.
בגלל זה אני פשוט שונאת את עצמי - את עצמי בתור ילדה (חסרת טאקט ומפדחת תמיד את ההורים שלי) ואת עצמי שלפני כמה שנים ואפילו כמה ימים (מישהי אחרת לגמרי מהיום).
אני מאוד פרפקציוניסטית ובמקרה נדיר שאני חושבת שעשיתי משהו טוב ואשכרה גאה בעצמי, אם מישהו מעקם קצת את הפרצוף או מעיר הערה הכי קטנה ושולית על זה בלי שום כוונה רעה- זה הורס לי את כל היום ואני ישר שונאת את עצמי שוב וחושבת על כמה שאני כשלון ולא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך.
אני תמיד מנתחת כל סיטואציה חברתית וישר חושבת על מה עשיתי לא בסדר ואם חס וחלילה פגעתי במישהו (אם אני מגלה אפילו שיש סיכוי כזה אני פשוט נכנסת לדיכאון). בכלל, אני תמיד לוקחת ללב הכל, גם מקרים שלא קשורים אלי בשום צורה (אם מישהו למשל נמצא בסיטואציה שאני אולי הייתי מרגישה בה לא נעים - אני ישר מרגישה נורא בשבילו למרות שלו זה לא מזיז).
לפעמים אני סוחטת מחמאות מאנשים ואז גם אם זה גורם לי להרגיש טוב לכמה זמן, אחר כך כשאני חושבת על זה אני מרגישה מטומטמת ופטאטית על זה שסחטתי מחמאה.
גם ההורים שלי לא ממש עוזרים כי הם תמיד נותנים לי את התחושה שהם לא מרוצים ושאני צריכה לשפר את זה ואת זה. במיוחד הם חופרים לי על הקטע החברתי (שאני לא נפגשת ויוצאת עם חברים). אני יודעת שזה בא מאהבה וכוונה טובה אבל זה מעיק.
הם גם רוצים שכבר יהיה לי חבר ואמא שלי כל הזמן רוצה שאני ארזה ושאני לא אוכל כלום (אני טיפה מלאה אבל לא מעבר לזה) כי גם היא כזאת.
הם עובדים ממש קשה ותמיד מוציאים עלי את העצבים של העבודה שלהם כי אני הבכורה - למה להוציא את העצבים על הילדה הקטנה והחמודה של הבית כשיש ילדה גדולה?
הם ממש משקיעים בי ואני מקבלת כל מה שאני רוצה. אני יודעת שהם אוהבים אותי אבל אל תציעו לי לשבת איתם לשיחה כי זאת לא אופציה מבחינתי - אני לא מסוגלת לשבת עם אנשים לשיחה רצינית, את הצד הזה אני שומרת רק לעצמי (ולכם בתור אנונימית).
אני מודה שאני מתנהגת מגעיל לאחותי וזאת עוד סיבה שאני שונאת את עצמי. ואני מודה שאני קצת מקנאה בה על זה שהיא החמודה בבית ושהיא רזה כל כך וזה.

אני רוצה לאהוב את עצמי אבל לא יודעת מי אני ועד שאני לא אדע זה כנראה לא יקרה.
אני רוצה להיות גאה במי שאני ולא להתנצל כל הזמן ולשנוא את עצמי.

האם זה קרה לכם? איך אני מגלה מי אני? איך מפסיקים להתעסק בעבר ולתת על עצמי ביקורת? זה חלק מגיל ההתבגרות?
תודה רבה לכל העונים שהקדישו מזמנם לקרוא את התסבוכות שלי... (רואים? אפילו על זה אני מתנצלת! די כבר!!)