חסומת רגשות ובדיכאון, אני צריכה טיפול תרופתי?

היי. אני עומדת לספר פה את הסיפור האישי שלי, תודה לכל המגיבים פה.
אז בעצם אני... בדיכאון. כן. ומתי הוא התחיל ? בכתה ח׳.
כן. חלק חושבים שדיכאון זו תחושת עצב שיכולה להיות תחושת עצב רגעית או משהו שעובר אחרי שבוע. אבל זה משהו הרבה יותר גדול מזה, משהו שסובלים כל יום וכל רגע נמצא בלב, משהו שבא כתוצאה ממשבר אחד שמוביל למשבר הבא.
....
את צועקת שאין משבר, ואת בסדר גמור. ושנייה לאחר מכן מזמינה תור במספרה ויוצאת החוצה.
את אומרת שאין משבר ועושה חיוך מפגר, את מרגישה מוזר בפנים, כאילו את לא באמת את.
את חושבת שאת בסדר ולא רוצה לדעת מהדיכאון. את כועסת, את מפוצצת בעצבים, את רוצה לצרוח ולהשתחרר, את צועקת מבפנים תעזרו לי, כשאת יודעת רגע אחרי זה שזה לא עוזר.
אבל במוקדם או במאוחר המשבר שלך נהיה מוחשי כמו סימן בגוף ואת חייבת להשלים איתו.
האדם שאוהב אותך, זה שצריך לדאוג לך הוא לפעמים זה שפוגע בך הכי מכולם. אהבה.
לא משנה אם אתה נאהב, אוהב, לא אוהב ולא נאהב- האהבה תמיד כואבת לך.
וכשכואב יש כאלה שמגיבים בשיברון לב.
ויש כאלה, שכששיברון כואב להם מאוד, הם יכולים רק להסתיר אותו. להעמיד פנים. אני אחת מהם.
אני **** (בדוי), גדלתי במשפחה שלא חסר לה כסף, הייתי מצטיינת בלימודים והכל היה יפה. הדבר היחיד שלא היה לי בו נוח.. החברים שלי. כן, לא הייתי אוהבת להתחבר עם הרבה אנשים.
וזו הסיבה שכשאני כן מתחברת עם מישהו זה חזק, זה לא סתם. וזה קרה... מצאתי את המישהו הזה, והפלא ופלא הוא בדיוק כמוני, הוא היה ככה ממש. היינו מדברים כל יום, היינו הולכים ביחד לכל מקום, היינו תלויים רגשית אחד בשני. כבר אחרי 3 חודשים שמתי לב שמשהו לא בסדר בקשר, הוא הדוק מדיי, הוא הפך לאובססיבי, לחולני, ומרוב אהבה לא היה לי אכפת. זה המשיך ככה עוד 3 חודשים, ועוד חודשיים, וזה היה כמו פנטזיה, היה בן אדם אחד בחיים שלי שהיה כל עולמי ולא היה חסר לי כלום, היינו מאושרים.
וכמו שאמרתי, מי שאוהב אותך הוא זה שפוגע בך.. בכל מצב.
על זה, אני אעדיף שלא לפרט. קרה דבר נורא שגרם לפרידה. שהייתה נוראית ל2 הצדדים.
אומרים שבחיים הכל עובר, אבל האם גם אהבה עוברת? האם גם הדבר שהיה הכי חזק שיש בעניינו יכול לחלוף? ממש לגמרי?
זה טיפשי. מהי בעצם אהבה? להיות קרובים אחד לשני ולהרגיש משיכה? זה הרסני.
אפילו אחרי שנה זה מורגש. ויותר גרוע, האדישות משתלטת עליי. אני חסרת רגשות לכל גבר וכל אדם שרק מנסה להתחבר איתי. אני לא יודעת אם זה קשור לאוו דווקא לבנאדם שהיה האהבה שלי, זה יותר קשור לתהליך שעברתי במהלך הפרידת, להכחשת המשבר, לפחד מהלא נודע, לשינוי הגדול ולדיכאון. אטומה, כמו בובה מתה. זו מי שנגזר עליי להיות? ככה חיים אנשים שחוו דיכאון ובדידות במשך יותר מדיי זמן מבלי יכולת לעצור את זה?
כמוהן שכולם חווים משברים, לא לכתוב את זה שאני לא יוצאת דופן. זה ברור לי. אבל.. האם זה הפך לשגרה? אדישות, חוסר טעם, כמו לחיות במן בועה מנותקת משלי?
אני מרגישה אבודה, כאילו ניתקו אותי מהגוף שלי, שמשהו לא בסדר בי. חסומה רגשית.
אולי אני צריכה טיפול בתרופות? מה כבר נותר לעשות?