אני ואמו של בן זוגי לא מסתדרות; כנראה קשה לה שהוא בזוגיות עם רוסיה, מה לעשות?

היי אני נופר בת 26, יש לי חבר כבר שנתיים כמעט. אני ואמא שלו לא מסתדרות לצערי. חייבת לציין שאני אדם מאוד חברותי. לא קורה לי מצב בחיים שאני לא מסתדרת עם אנשים. ההורים שלו גרושים והם 6 אחים. היא מאוד תלויה בו, היא לא יכולה להתקיים בלעדיו, ובלעדי אח שלו. שהם 2 הבוגרים. נראה לי קשה לה המחשבה שהוא איתי. חייבת לציין שיש לה טיפה דעות קדומות. כמעט אנשים לא חושבים כמוהה. כי אני באתי מבית רוסי והיא מזרחית היא חושבת שאין כזה דבר כנראה שרוסיה תשמור שבת. אני נולדתי בארץ. אפילו אין לי מבטא רוסי. אבל כל עוד ההורים שלי באו משם ועלו בגיל קטן לארץ זה כנראה מפריע לה. כאילו אנחנו לא בני אדם. בלי שום קשר לעדות, נראה כי כל מה שאני אגיד, בצחוק , או סתם יזרוק דעה שלי, היא תיקח את זה לכיוון לא נכון. כ-ו-ל-ם יבינו שאני צוחקת והיא תיקח את זה בתור עקיצה, או שהעלבתי בכוונה.. נראה שהיא מחפשת אותי, לא משנה מה אני אגיד היא תיפגע מזה. אנחנו כבר לא מדברות. היא מתעלמת מהקיום שלי. ואני ממש ממש ממש אוהבת את חבר שלי. ממש אוהבת. וחסר לי קצת אהבה ממנה. אני לא בן אדם חנפן. אבל מפריע לי שאני מרגישה שאני מפריעה לה. אני דיי שקטה. אני לא שולטת בקשר. אבל יש לי נסיך אמיתי שבאמת אוהב אותי, מפנק אותי, האוזן קשבת שלי שטוב לי ורע לי. עובר איתי את התקופה הקשה של הלימודים. קרה לי שבכיתי לא פעם בגלל הקושי של הלימודים והלחץ של העבודה, והיא קראה לי בכיינית, ואמרה להם בבית לכל המשפחה שאם זה מה שהוא רוצה שתהיה לו מישהי בכיינית . שילך איתה. היא לא למדה בחיים שלה, היא לא חוותה את החוויה של הלחץ של הלימודים. היא אפילו לא באה לשאול אם הכל בסדר ואם לפחות היא לא אישה חמה אז שלא תשפוט אותי ותנסה לפחות לשאול את חבר שלי למה אני ככה מה עובר עליי במקום לקרוא לי בכיינית. זאת רק תקופה. לפני הלימודים לא בכיתי הייתי מאושרת. אבל כן שאני מגיעה לבית שאני מרגישה בו שנאה כלפיי , זה גם מעצים את הרגשות וגורם לי לבכות. אנחנו עדיין לא גרים ביחד. ואני כל הזמן מגיע אליהם, או אחרי העבודה או אחרי הלימודים. לפחות פעמיים-3 בשבוע. אבל גם לשעות קצובות. אני באה בערב בד"כ. ופעם אחת היא זרקה יציאה שאני "עצלנית". עד שאני באה ורואה את חבר שלי היא מצפה כנראה שאני אנקה גם את החדר שלו. לא יוצא לי לראות אותו הרבה ועד שאנחנו נםגשים אנחנו מסתובבים ומטיילים. מילא הייתי גרה איתם בטח שאני אנקה. מידיי פעם אני כן מסדרת לו את החדר שיש בגדים זרוקים. היא אפילו לא נמצאת בנעליים שלי כדי להבין. היא לא מנסה להבין. וחבר שלי חושב שאין מה להסביר לה גם ושתשאר בראש שלה. כי הוא מכיר אותי ואוהב אותי ולא אכפת לו מה היא חושבת. חייבת לציין גם שהאחים שלו ממש אוהבים אותי. אבל עצם זה שהיא לא אוהבת אותי מרגיש לי מאוד לא בנוח. קרה עוד מקרה שזה מה שהכי גרם לה לא לדבר איתי. שכל הזמן אני צמודה לתיק שלי. שקרה שלקחתי את התיק מהחדר שיהיה ליידי. היא צעקה עליי שזאת לא פעם ראשונה ושהיא לא גנבת ושאני לא צריכה לקחת את התיק. ממש לא חשבתי שהיא גנבת. אני תמיד עם התיק אני אוהבת את הרכוש שלי ליידי. אפילו לא היה ארנק בתיק. לא היה לי פחד להשאיר אותו בחדר. סתם אני אוהבת את הדברים שלי ליידי. והיא כמובן לקחה את זה לכיוון לא נכון. אפילו בבית שלי אני לוקחת את התיק אליי לחדר.. והמשפחה שלי ממש לא גנבת. סתם כמו שריטה , הרגל. או לא משנה מה. בכל מקרה היא כועסת עליי.. ואני מתביישת לבוא לדבר איתה. אין לי בעיה לבקש סליחה. אבל אני אזכיר שוב את החוסר בתקשורת. היא לא מבינה מה שאני באה להגיד. היא תמיד שופטת. חבר שלי אומר לי לא לתת לה להיות חזקה ולא לבקש סליחה זאת בעיה שלה שהיא ככה. המצב הזה קשה לי. במיוחד שכולנו נמצאים ביחד בסלון והיא שואלת שאלה ושאני עונה היא פשוט מתעלמת ושואלת שוב את אותה שאלה. חבר שלי לא שם לב לזה כל כך.. לפעמיים כן.. אבל עדיין הוא נותן לה להמשיך להתנהג ככה ולא מגן עליי כי הוא חושב שאם הוא יעשה את זה, זה יראה על חולשה.
מה לעשותתתת לא צריך שתאהב אותי אבל לפחות שתכבד אותי ותבין אותי שאני עם הבן שלה!. מתסכל להגיע אליהם שזה המצב. עוד מעט בקרוב בע"ה אנחנו נעבור לגור ביחד. לא יודעת כמה זה ישפר את המצב. חבר שלי חושב שהיא לא תתערב בחיים. אבל היא חייבת אותו הוא עוזר לה כלכלית. איך פתאום שנעזוב זה יסתדר?... מה אתם חושבים??... (סליחה על החפירה- זה הכי קצר שיכולתי לתאר את המקרה)