רע לי, פשוט רע לי כל הזמן!

פשוט רע לי כל כך הרבה זמן
אני לא יודע מאיפה להתחיל
אז אני יסביר כמה רע לי קודם כל..
רע לי נפשית עד שזה מגיע למצב שכואב לי נפשית שאני מרגיש באמצע החזה ריקנות כל כך שהכול נשאב...
ההרגשה הזאת באה אליי בימים האחרונים פחות..

אני יספר קצת על עצמי..
אני בן 14..
אין לי חברים...
בכיתה אני מסתדר הכול סבבה צוחקים והכול
לעתים רחוקות באים "חברים"..
אבל הם לא באמת האנשים שמתאימים לקרטיונים חברים..
כל הזמן מראים אהבה בלקלל אחד תשני..
ולדקור סכינים ולצחוק אחד על השני בקטע רע מאוד..
והקטע העצוב הוא שבגללו ממש באלי לבכות..
שהם הכי פחות גרועים מאנשים בשכבה שלי ובכללי בבית ספר...
אני כל היום רק נמצא בבית..
לא יודע אם זה הכי מפריע לי בעולם כי פיתחתי מין שיגרה כזאת...
אבל ההרגשה של בדידות לפעמים הורגת אותי..
אני לפעמים לא נרדם בלילות
לפעמים כי יש לי חרדות שמתעצמות ברגע שאני מתנתק מהטלוויזיה + המחשב והמוזיקה שלי...
המצב הלימודי שלי לא מזהיר..
אבל הוא יותר טוב משנה שעברה ואני בדרך נכונה לעת עתה...

אני רוצה לדבר קצת גם על ההורים..
ההורים (יש לי דמעות בעיינים...)
הם פשוט אף פעם לא היו לצידי..
לא מבחינה לימודית..
לא מבחינה של התעניינות בחיים שלי...
כל פעם שבאלי לבכות...
או שאני בוכה..(מה שקורה אחרי התאמצות אדירה.. אני בוכה רק כדי לשחרר את עצמי קצת מהרגשות הרעים..)
אני שומע את הקול שלהם שהם אמרו לי בילדותי.. "די כבר תפסיק לבכות"
"תפסיק להיות נקבה כזאת"
אני לא ישכח אף פעם משהו אחד...
אני לא זוכר כלום מהילדות שלי אבל את זה אני לא ישכח אף פעם..
אבא שלי התעצבן ..
ואז העיף את כל החפצים שלי על הרצפה ודחף אותי בחוזקה.. והכה אותי..לא חזק אבל מספיק בשביל טראומה...
ואז שבכיתי כמו מטורף.. אמא שלי אמרה "זה מגיע לך"
אני לא יכול לבכות בלי לשמוע את הקולות של ההורים שלי מזלזלים בי..
לפעמים אני סתם חושב לי מחשבות ואז תמיד המחשבות של ההורים שלי מורידים אותי למטה..
רק מספר הערות לפני שאני ממשיך
* אבי לא מרביץ לי יותר קרוב ל4 שנים הוא לא הראה גם שום סימן של אלימות
*כבר שוחחתי אם ההורים שלי ברצינות על הנושא הזה שהם יורדים עליי
והם אמרו לי ואני מצוטט "טוב טוב מה שתגיד" ...
~הסוף הערות~
טוב טוב מה שתגיד?
אני כבר לא יודע..
אם לצחוק או לבכות..
מצד אחד אני מתפוצץ מצחוק...
אני שופך תרגשות שלי וזה התגובה שלהם? מה מה שתגיד?
כאילו מה יגרום להם להתעורר ולהבין שהם לא הורים טובים כפי שהם חושבים?
אבל יש בי חלק גדול שכבר ויתר עליהם
בסופו של דבר אני יעזוב את הבית ...
ומתפלל כל יום שלא אראה אותם שוב...
יש לי הערכה אפסית לעצמי..
וללימודים רק בגללהם...
פשוט נשבר לי...
לא מתחבר למשפחה שלי...
שאני הייתי קטן והערתי שאני לא ירצה להיות צבוע ואני מעדיף להיות בנאדם טוב.. צחקו לי בפרצוף...
אחותי בכלל...
התעללה בי נפשית מגיל קטן..
חשבה שזה מהנה כנראה...
ואני כמו מטומטמם עדיין אוהב אותה כל כך..
רק רוצה ממנה אהבה.. אני הרי אחיה לא?
למה המשפחה שלי לא יכולים להגיד לי פעם אחת שהם אוהבים אותי?
למה שאני שואל אותם בשיא הרצינות אם הם אוהבים אותי הם עונים לא?
הם חושבים שזה משעשע?
או שזה פשוט האמת לאמיתה?
אני רק רוצה סוויץ...
שמשהו אפילו הקטן ביותר ישתנה לי בחיים..
כי אני חי כבר אותה שגרה מזדיינת 6 שנים...
רק שהתחלתי להתבגר התחלתי להכנס לדיכאון
כי הבנתי את הפנים האמיתיות של המשפחה שלי...
את זה שאין לי ולא יהיו לי חברים...
ואולי אני גם מעדיף את זה.. כי זה פשוט חרא חברים...
נשבר לי הזין..
איפה אפשר למצוא בני 14 שמספיק בוגרים?
אני לא משלה את עצמי או משהו..
אבל אני באמת יותר בוגר מחלק נרחב..
ואני לא היחיד שאמור את זה...
אומרים שיש לי הבנה של איש מבוגר אם ניסיון..
יש אתר של שאלות שבו אני עוזר לאנשים..
ואני כתוב שאני בן 17...
כי הם רואים שאני בן 14 ישר אנשים יברחו ולא יקישבו..
ואני באמת עוזר לאנשים...
הם פשוט אומרים לי כל כך הרבה תודות...
הם אומרים לי שאני פשוט כל כך משכנע...
כל כך עוזר להם ומבין אותם..
וזה הדבר המרכזי בחיים שלי ששומר אותי חי מבפנים...
אני כבר אבוד
נשבר לי
ואני יודע שהאתר פה לא יעזור לי..(אני לא שולל את האפשרות מיד אני רק בוחן את העובדות..)
אבל אני חייב לשפוך..

אני באמת מתפלל שתפרסמו לי תשאלה הזאת...
בבקשה ממכם אם יש לכם טיפת לב תפרסמו..
אני זקוק לתמיכה...
.
אני מקווה שתפרסמו את זה