המשפחה שלי פרימיטיבית מדי, אני חוששת שלעולם לא אוכל להביא בן זוג הביתה...

היי לכל גולשי האתר המקסימים, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
המשפחה שלי קצת...בעייתית. אני הבת היחידה והכי קטנה, בין בנים, כך שאפשר להבין את הדאגה שלהם.
ולמרות כל האיכפתיות שלהם והעובדה שאני מבינה שהם דואגים לי...קשה לי מאוד להתמודד איתם. אני מרגישה שחוקרים אותי מדי, שנכנסים לי לחיים. אני לא מסוגלת לסבול את החדירה הזו לפרטיות.
מעולם לא הבאתי חבר הביתה כי עוד לא הייתה לי ההזדמנות. אבל אני לא אשקר, המחשבות הללו נמצאות אצלי הרבה בראש.
אני מכירה אותם ויודעת עד כמה הם פרימיטיביים, עד כמה יש להם דעות קדומות על אנשים.
אני אתן דוגמא כדי שתבינו.
בעיקרון אני נחשבת לילדה טובה ו"קדושה" מבחינת ההורים שלי. הם יודעים את זה ולכן אוסרים על האחים שלי להביא בחורות הביתה כדי לקיים עמן יחסי מין, "מתוך כבוד" אליי.
אבל על ההזדמנות הראשונה שיש לאבא שלי- הוא יקרא לי שרמוטה, סתם ככה, מתוך עצבים. בלי קשר לשום דבר מציאותי.
אני מנסה לדמיין לעצמי מה יקרה אם ידע שאני יוצאת עם מישהו...או בכלל, אם ידע שלא חזרתי בלילה הביתה. אילו קללות אני הולכת לחטוף ממנו? כמה כינויי גנאי אני אקבל?

אני לא אוכל בחיים לישון אצל החבר או לא לחזור הביתה כשהמשפחה שלי יודעת שיש לי חבר, כי אז בטח כל הפרימיטיביות תצא מהם ואני אצא מופקרת, גם אם לא יקרה כלום ביני לבין החבר.
אני יודעת שהכל בגדר השערה כרגע, אבל יושבת לי מועקה ענקית בגרון. אני יודעת שיום אחד הכל יתפרץ בבכי.
גם האחים שלי מקשיבים לשיחות פלאפון שלי כשאני בחדר או מציצים לי כשאני בפלאפון ומדווחים בקול רם מה אני עושה (הם מעל גיל 25, שתבינו...).
זה הגיע למצב שאני מתביישת או לא רוצה לדבר עם אנשים בטלפון כשאני בבית! בטח שלא עם ידידים.
אפילו חברה שלי דיברה איתי על מישהו שהיא יוצאת איתו ואח שלי הקשיב. הוא הסיק שאני זו שיוצאת עם מישהו ופשוט חפר לי בנשמה עם זה...וכמובן שסיפר לכל המשפחה.
מעצבן אותי כל העניין כי אימא שלי אחת כזאת ששומעת משהו קטן וישר מתחילה להריץ סיפורים במוח. "מי זה? עם מי דיברת? על מה אח שלך מדבר? מי זה הבן אדם הזה? מאיפה את מכירה אותו?" וכו' וכו'. ותמיד טוענת שהיא "אימא פתוחה וחופשייה, שאפשר לספר לה הכל" אבל זה לא מרגיש ככה.
אני לא מסתירה ממנה דברים, אני מאוד גלויה. אבל כשיגיע הרגע שאצא עם מישהו...אני מאוד מתלבטת אם להסתיר ממנה או לא. היא גם אחת כזו שלא יכולה לשמור דברים לעצמה, אם היא יודעת- כל המשפחה יודעת.
זה מעיק עליי, זה מקשה עליי. קשה לי נורא, אני לא יודעת עוד כמה אוכל לסבול ככה.
כל הזמן לחיות בפחדים ולפחד שישמעו אותי מדברת עם אנשים ושיפרשו כל מיני דברים.
אני אפחד להביא מישהו הביתה...כדי שלא יתחילו עם הדעות הפרימיטיביות שלהם. על כל עדה יש להם תלונה אחרת...ההוא קמצן וההוא רע וההוא מטומטם וההוא ככה וההוא ככה.
אני לא ארצה להביא מישהו ושהם יתחקרו לו את החיים.
אני לא ארצה לצאת איתו עד מאוחר ושאבא שלי יגיד שאני שרמוטה.
אני לא ארצה לדבר איתו בפלאפון בבית ושאחים שלי יקשיבו לשיחות כשהם עוברים ליד הדלת שלי.
אני פשוט לא ארצה כלום.
אני יודעת שאולי האופציה שלי היא לעזוב את הבית ולמצוא דירה משלי או עם שותפים...אבל כרגע זה לא מתאפשר לי מבחינה כספית. אני גם לא בטוחה עד כמה אני עצמאית בשביל להחליט החלטות כאלה קשות ולעזוב הכל. מפחיד אותי להתמודד לבד, כנראה שאני מפונקת מדי. שונאת להיות כזאת.
אני עצבנית כרגע, אני מרגישה בבית משוגעים כאן. לא עוזבים אותי בשקט...תמיד תלונות וטענות. מה יהיה הלאה? מה יהיה בעתיד?
ממש קשה לי להתמודד איתם או עם המחשבות האלה. אני מתחננת לעזרה, קשה לי יותר מדי...אני חושבת שבא לי לבכות, אבל המועקה לא מתפרצת, היא נשארת תקועה בגרון...
והכי גרוע- שאין לי עם מי לדבר על זה. אז כתבתי כאן...מזל שיש את האתר הזה.
מה לעשות? :(