מדוכאת ושונאת את הסובבים אותי, למדתי משהו שכולם רצו שאלמד חוץ ממני...

אז ככה הראייה שלי על החיים בחצי שנה האחרונה השתנתה לרעה, התדרדרה לרעה אפשר לומר.
התחלתי ללמוד כתוצאה מלחץ של הסביבה
תואר שהיתה לי זיקה אליו עוד מלימודי התיכון אבל לא פרקטי בכלל. שוב התחלתי בשביל לעשות עם עצמי משהו וגם בשביל שכולם יניחו לי עם **ונ* השכל שלהם של "תתחילי ללמוד וכאלה".
היום אני מבינה שלקחתי החלטה שגויה מיסודה
אני די אומללה וחושבת על כל מה שנבצר ממני עם תחילת הלימודים בגיל יחסית צעיר 21.
כל האומללות הפטתית הזו שינתה אותי לגמרי
לא אומר שבבסיס הייתי אדם מאושר כן, ובכל זאת היו לי רגעי אושר לא מעטים.
כיום אני קמה בבאסה מתנהלת בבאסה הולכת לישון בבאסה. רוב השבוע אני לבד בבית אימי מתחרפנת ממלמלת (לפעמים גם בצרורות ובד"כ פשוט אומרת בקול) לעצמי שאני שונאת תחיים ושבא לי למות (אתם יודעים השיט הרגיל של דיכאון,אני חושבת)
מה שמפריע לי באמת הוא שאני ממש שונאת, שנאה כזו שאני מרגישה שמקהה לי את החושים או לפחות את רגש השמחה.
השנאה נובעת מתסכול ואכזבה אדירה מהסובבים אותי שלא באו לעזרתי.
בעוד שאני כן באתי להם בטוב כמישהי לחגוג ולשמוח איתה כאוזן קשבת.
טוב אז שמחה אני לא, כמו שהבהרתי ואני די בטוחה שזה ניתן לזיהוי כלפי חוץ, לכן מתסכל אותי שאין לי את "עזרת חבר" שלה ציפיתי.
זה כמו לחכות בליל סערה בתחנת אוטובוס ולדעת שזה נסבל כי עוד רגע יגיע האוטובוס האחרון ויהיה בסדר. ואז פ**ינג לראות אותו חולף מולך ולא שם לב אלייך.
רק להבהיר בתחילת הסיטואיישן עוד היתה לי תקווה וניסיתי לשתף ןלהסביר איך אני מרגישה אבל זה היה כמו לדבר אל קיר. לפני כמה זמן אימי בכתה לי שהשתנתי ושאני לא אני ושהיא בוכה כל יום בגלל זה. ולא הרגשתי אמפתיה אלייה בכלל !! דמעה לא נזלה עבור הצער שלה. ולפני הכי הייתי ילדה של אמא נשיקות וחיבוקים היינו דבק.
קיצר אני די שונאת את כולם כנראה שגם את עצמי על היותי תלותית ולא מבינה דבר מהחיים שלי. מי מתחיל ללמוד בשביל לרצות את הסביבה, מי עושה דברים כאלה דא*ייט?!?!?
טוב נמאס לי מהחיים הללו ומהשנאה ומהאכזבה ובא לי לשנות פרספקטיבה על החיים (if you cant fight it join it something something תכלס להחליף משפחה וחברים ולימודים לעת עתה כנראה לא יקרה)
יש לכם המלצות לפרספקטיבות שמרחיקות מדיכאון תיסכולים וכו'?