יש לי כל כך הרבה אמפתיה ושנאה לאנשים, קשה לי להתמודד עם עצמי!

לפני הכל, אני יודעת מראש שרוב התגובות יהיו כאן "זה רק הגיל, זה יעבור" ואני בקשת אל תכתבו לי את זה, כי אני מרגישה ככה מאז ומתמיד, ואם תכתבו לי את זה זה לא יחדש או יעזור לי בכלום.

אז אני פחות או יותר מנראת תמיד בסגנון של גראנג' או פאנק רוק, וזה נחשב די סימן אזהרה לאנשים מסויימים בגילי. זה תמיד הפריע לי מאוד.
ניסיתי הרבה פעמים להיות כמו כולן, זה היה בימים הכי גרועים בחיים שלי.
אני נכנסת לעיטים קרובות לדיכאונות, וזה משפיע עלי הרבה.
ישלי הרבה אמפתיה לאנשים שזה גורם לי להיות יותר מדי עצובה. ואני אפילו לא יודעת למה.

יש ימים שלמים שאני יותר מדי עצובה אז אני נשארת בבית שומעת שירים ובוהה בתקרה, מדי פעם מנגנת בגיטרה להוציא עצבים וזהו.
אין לי סיבה או זכות להתלונן על כלום, תמיד היו לי הורים שניסו לשמח אותי כמה שיכלו ותמיד הביאו לי מה שרציתי.
אין לי מה להתלונן.
אני תמיד מתלוננת על הכל ולא עושה כלום לגבי זה בשביל לשפר את המצב.
וכשאני מרגישה עצובה זה גורם לי להיות עוד יותר בדיכאון, כי אני מתעצבנת על עצמי שאני עצובה כשיש לי את כל מה שתמיד רציתי. שאני מקבלת תמיד כל דבר שאני רוצה..

אנשים מתחברים אלי די מהר, גם מישהו אקראי ברחוב יכול להתחיל לדבר איתי ולהתחבר אלי.
תמיד היה לי קטע כזה עם אנשים בסביבות הגיל שלי, הם תמיד הרגישו בנוח לידי, והיו מספרים לי הכל, זה היה מעצבן אותי מאוד, כי הם תמיד ביקשו להשאיר את זה בסוד, כמובן שלא סיפרתי, אבל זה עיצבן אותי, כי לא רציתי להיות שומרת סודות של אנשים, והם אף פעם לא היו מעוניינים לשמוע מה עובר עלי, בקיצור, הם רק רצו להגיד לי מה יש להם על הלב, והייתי מקשיבה, וזהו.
אני מרגישה ממש חרא עם זה. אף אחד אף פעם לא רוצה שמוע מה שיש לי לומר.
ותמיד שופטים אותי, ואומרים עלי דברים.
מצחיקים אותי אנשים כאלה, ששופטים אותי, הם רואים אותי וישר אומרים שאני איזו סוחרת סמים או משהו כזה בגלל המראה שלי.
זה גם משהו שאני שונאת באנשים.
מצד אחד- יש לי כל כך הרבה אמפתיה אליהם, ומצד שני- הם כל כך מעצבנים אותי.
אני מרגישה שאני לא אוכל לעמוד בזה יותר, יש לי יותר מדי דברים על הלב ודברים שאני לא מספרת ולא יכולה לספר לאף אחד.
ניסיתי פסיכולוגים וכל זה, וזה אף פעם לא עזר לי.

מה אני יכולה לעשות?