שלום, אני בת 16.
ההורים שלי מאוד פרימיטיביים ונוקשים.
בחיים שלי לא שתיתי או עישנתי. אני מאוד רוצה לנסות פעם אחת כמו כל החברות שלי שהתנסו והפסיקו אחרי זה לגמרי. (אני יודעת לשלוט בעצמי, אני לא אתמכר. רק רוצה לנסות את ההרגשה).
הם עוקבים אחרי כל דבר קטן שאני עושה. הם חייבים לדעת הכל. מי החברות שלי, לאיפה אני הולכת (מיקום מדויק), עם מי אני מסתובבת (אם זה עם בנים, רוב הסיכויים שלא ירשו לי לצאת או שאני אצטרך להיות איתם בקשר כל הזמן בפלאפון ולענות לשיחות ולהודעות המציקות של ״הכל בסדר??״). בגלל זה גם בחיים לא הייתי בתוך בית של בן.
בחיים לא דיברתי עם אימא שלי אפילו על הנושא של חבר, אבל אני מכירה אותם מספיק טוב ואני לא יכולה לדמיין אותם מקבלים כל כל מהר את העובדה שיש לי חבר. יש להם קריטריונים. תנאים. הם מפחדים מילדים בגילי. לכל בן שאני מכירה הם נותנים תגית של ערס כי ״ככה הוא נראה להם״. אני לא רואה את עצמי מבקשת מהם להסיע אותי למקום בשביל להיפגש עם בן ספציפי, אפילו אם זה במקום ציבורי כמו קניון.
אני לא יכולה להיות בקשר של יותר מידידים, זה מסובך. למשל, אני לא אוכל להביא אותו הביתה בגלל שהבית שלנו קטן, המשפחה תמיד בבית, האחים שלי יעשו דווקא ויציקו. בקיצור זה לא ילך..
הדבר האחרון שאני יעשה זה לשקר להורים שלי. אני תלמידה טובה, אני לא מקללת או מתלבשת חשוף. אני לא אחת עם פרופיל הגבוה.
אני מבינה שהכול מתוך דאגה, אבל זה הגיע לרמה כל כך מוגזמת שכבר הורסת לי את ההנאה בחיים. בקושי יש לי קשרים עם בנים, אני רוצה להתנסות בדברים חדשים, אני מפחדת שבחיים לא אחווה אהבה. למרות שהרבה מתחילים איתי, הנושא של ההורים עוצר אותי מלשמור על קשר במציאות (פגישות) והקשר היחיד שיהיה זה בהודעות.
אני כבר ילדה גדולה, והם לא מבינים את זה. אני תקועה בתוך בועה.
אני כבר מיואשת. מה אני יכולה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות