יש לי חבר מזה חצי שנה, אני מאוד אוהבת אותו, מהיום שהיה בינינו הניצוץ הזה בעימיים יכולנו להרגיש את הפרפרים בבטן, יכולנו לבהות אחד בעיניים של השנייה, להאבד אחד בתוך העיניים של השנייה, ואז לחייך את החיוך המגוחך הזה כשאתה פתאום קולט שאתה מובך רק מהמבט. היינו מתארים אחד לשנייה כמה אנחנו מתגעגעים ומה קורה לנו בגוף כשהיינו רק חושבים אחד על השנייה.
אני מעולם לא הפסקתי להתגעגע. מעולם לא הפסקתי להביע אהבה ומעולם לא אבד לי הניצוץ. אני מרגישה כאילו לו כן. הוא כבר לא מספר לי מה קורה היום בניגוד להתחלה שהיה נפתח אליי בצורה שלא נפתחו אליי בחיים. הוא לא אמר לי אני אוהב אותך כבר המון זמן. הוא תמיד קובע דברים לסופשים ואמי יכולה להבין כל השבוע שנינו בצבא ואז מגחי הסופש אבל זה כבר תקופה ככה, בערך חודשיים. אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל לא לא בטוחה כמה יכאב לו אם ניפרד. לא בטוחה כמה יזיז לו אם לא נדבר או ניפגש שבועיים שלמים. אני יודעת שכל אחד צריך את הספייס ובחיים לא כעסתי אם פתאום דיברנו ממש קצת למשך 3 4 ימים. אני גם לא קנאית ברמה שמפריעה לזוגיות.
הבעיה מתחילה בכך שאני מרגישה כבר לבש בזוגיות הזו ומצאתי פינה אצל חבר ותיק, אחד שמקשיב לי, אחד שמספר לי דברים ואכפת לו ממה שאגיד. מבחינתי זו הייתה ידידות אבל הוא פתאום התחיל לעשות לי נעים וזה לא מגע שקורה בדרך כלל בין ידידים. הוא לא יודע שיש לי חבר. אני חוששת עכשיו מהתגובה שלו כשהוא יידע שיש לי חבר ומהתגובה של החבר אם יישמע שיש מצב שאני מתחילה משהו עם הידיד. אני מרגישה בוגדת ושקרנית. אני בסך הכל נתתי יותר תשומת לב לפינה אצל זה שכן אכפת לו מאשר אצל החבר שאני כל כך אוהבת אבל משאיר אותי לבד. מה אתם חושבים..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות